פרשת חוקת תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת חוקת פותחת באחד הנושאים הייחודיים בתורת ישראל – דיני טומאה וטהרה. המוות מסמל את היעדר החיים, ומצב זה מכונה בתורה "טומאה". האדם החי, שנועד לפעול, ליצור ולקיים את רצון ה', מושפע ממפגש עם מציאות של היעדר חיים. הדרך לשוב אל מצב של "טהרה" היא באמצעות חיבור לדבר המסמל חיים – טבילת כל גופו במקוה, אשר בתוכו יש מים חיים, שהם מי גשמים שנאספו לתוכו ללא מגע יד אדם. ועל כך נאמר:
"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים"
(במדבר יט, יד)
חז"ל ראו בפסוק זה גם משמעות נוספת:
"אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל"
(ברכות סג, ב)
התורה מלמדת, כי ערכים אמיתיים דורשים מחויבות ומאמץ. אדם המחובר לערכיו רק כאשר הדבר נוח לו, יתקשה להחזיק בהם לאורך זמן, וכמשפט הידוע 'מה שבא בקלות הולך בקלות'. מחויבות נבחנת דווקא ביכולת לוותר, להתאמץ ולהתמיד גם כשלא קל.
על כך כתב רבי משה בן מימון – הרמב"ם:
"אין דברי תורה מתקיימין באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים"
(הלכות תלמוד תורה ג, יב)
מכאן נולד אחד היסודות המרכזיים ביהדות – 'מסירות נפש'. אין הכוונה דווקא לרעיון היהודי הנאצל של מוות על קידוש ה', שהוא ענין בפני עצמו, אלא לנכונות לוותר על נוחות, זמן, כסף ואינטרסים אישיים למען ערך גדול יותר. לאורך הדורות היו יהודים שמסרו אף את חייהם כדי שלא לוותר על אמונתם, משום שסברו שחיים המנוגדים לערכי היסוד שלהם אינם חיים שלמים.
בעומק הדברים, כל אדם זקוק למשמעות. כאשר החיים מוכתבים רק על ידי נוחות והנאה, מתפתחת תחושת ריקנות, והאדם ממשיך לחפש סיפוק שאינו מגיע.
שאלה זו העסיקה את האנושות מאז ומתמיד. אחד הביטויים המפורסמים לכך הוא ספרו של הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות". מתוך זוועות מחנות הריכוז הגיע פרנקל למסקנה שמציאת משמעות היא צורך אנושי בסיסי. הוא מצטט את הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
כל דבר בעולם מקבל את משמעותו מתוך דבר שמעליו. הכיסא נועד לשרת את היושב עליו, השולחן משמש את הסעודה, והאוכל נועד לקיים את האדם. כך ניתן להמשיך ולשאול על כל דבר מה תכליתו ומה מעניק לו משמעות. אולם בסופו של דבר מתעוררת השאלה הגדולה: לשם מה נועד האדם עצמו, ולמען מה משמשים החיים?
כדי שהחיים יקבלו משמעות אמיתית, חייב להיות ערך או רעיון נעלה שהאדם רואה בו דבר הראוי למסירות, דבר שלמענו הוא מוכן להשקיע, להתאמץ ואף לוותר. לא משום שהוא מבקש למות עבורו, אלא משום שהוא מבקש לחיות לאורו.
זו מסירות הנפש האידיאלית עליה מדברת התורה. לאו דווקא מסירת החיים, אלא הנכונות לוותר על נוחות רגעית, על מנעמי העולם ועל ההיסחפות אחר רוח הזמן, כדי להישאר נאמן לאמת שבה האדם מאמין. זהו פירושם העמוק של דברי חז"ל על "הממית עצמו באוהלה של תורה" – שכדי להצליח לחיות על פי ערכיו, הוא מוכן לחיות גם באוהל פשוט ולהעדיף חיי תוכן ומשמעות על פני מה שנראה נוצץ ומפתה יותר. בחירה יומיומית זו היא הצורה השלמה והעמוקה ביותר של מסירות נפש.
רעיון זה כבר זיהה המן הרשע. חז"ל מספרים שלאחר שגזר על היהודים כליה, הוא ביקש לראות כיצד הם מגיבים. להפתעתו מצא אותם יושבים בבית המדרש ועוסקים בהלכות עבודת הכהנים שבבית המקדש. היה בכך דבר תמוה: הם עמדו בפני איום קיומי, ובית המקדש אינו קיים. אולם דווקא משום כך הבין המן את סוד כוחם. עם שמסוגל לעסוק ברעיונותיו ובאמונתו גם בשעה קשה כל כך, אינו חי רק את ההווה ואת נסיבות הרגע. הוא מחובר למציאות גדולה ממנו, ולכן בכוחו לשרוד כל איום חיצוני.
זהו אחד האתגרים הגדולים של דורנו. ככל שהחברה מעניקה לאדם יותר אפשרויות, נוחות והנאות, כך גוברת גם השאלה לשם מה כל אלה נועדו. האדם מבקש רעיון גדול שיצדיק את מאמציו, יכוון את בחירותיו ויעניק משמעות לקיומו. השאלה איננה רק ממה אנו נהנים, אלא למען מה אנו מוכנים לוותר, להתאמץ ולהקדיש את חיינו. במידה רבה, התשובה לשאלה זו היא שתעצב את דמותה של החברה האנושית בשנים הבאות.
