ההיגיון והציות

על פי חוקי התורה, אדם שהיה במגע עם גופת אדם מת, או אפילו שהה תחת קורת גג אחת יחד עם גופת אדם מת – שורה עליו טומאה. השלכותיה של טומאה זו מתמקדות בקירבה של אדם זה למקדש. בימינו שאין מקדש, כמעט ואין משמעות מעשית להלכות הטומאה הללו, ולמעשה, הלוא כולנו שהינו תחת קורת גג יחד עם גופת אדם מת, בבתי חולים או בלוויה למשל. אך בתקופה שבית המקדש עמד על תילו בירושלים, הייתה לכך משמעות. אדם זה לא היה יכול להיכנס אל שטח המקדש וגם לא לבוא במגע עם קורבנות, ובוודאי שלא לאכול מאכלים שיש בהם קדושה כמו קורבנות מסוימים או 'תרומה' הניתנת לכוהנים מן היבול החקלאי.

מה יעשה אדם זה?

התורה מציעה לו דרך להיטהר. דרך זו היא "מצוות פרה אדומה". פרטי המצווה פחות חשובים לעניינינו, אך נתאר אותם בקצרה. מאתרים פרה אדומה שלא נעשה בה כל שימוש מעולם, שוחטים אותה ושורפים את בשרה, ולאחר מכן מערבים את האפר במי מעיין זכים, ובטקס מיוחד האורך שבעה ימים מזים טיפות ממים אלו על האדם הטמא. התיאור הזה נשמע כה רחוק מאורח חיינו המערבי, אך אין זה מצביע על עליונותה של התרבות המערבית על פני טקסים עתיקים שנקבעו לפני אלפי שנים. משמעותם של טקסים אלו עשוייה להתברר לאחר מאמץ אינטלקטואלי ורגשי נרחב.

למען הדיוק ההיסטורי, טקס של זה "מצוות פרה אדומה" זכה כבר בעת העתיקה ללעג. כך כתב הפרשן הנודע רש"י (רבי שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11) על המילים "זאת חוקת התורה" הפותחות את פרשת השבוע:

"לפי שהשטן ואומות העולם מונין (= מצערים) את ישראל, לומר: מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חוקה' – גזירה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה!"

(רש"י, במדבר יט, ב)

אין הכוונה שלמצווה זו אין סיבה או היגיון. טעות היא לחשוב שאלוקים מְצַוֶוה לעשות מעשה חסר פשר. הרמב"ם, ענק המחשבה היהודית לדורותיה, כותב על כך דברים נחרצים:

"כל מצווה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות [הכתובות בתורה] היא – או למתן השקפה נכונה, או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק, או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה, או להזהיר ממידה רעה"

(מורה הנבוכים חלק ג, פרק לא)

אך אין הכוונה שאנו מבינים את הכול

ההצהרה הוודאית הזו היא הצהרה כללית, אך כאשר אנו ניגשים לבדוק מצווה אחר מצווה, בהחלט ייתכן שניתקל במצוות שאינן מובנות לנו. כאן נכנס ערך הציות, ובמילותיו של רש"י: "גזירה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה". כבני אדם, כיהודים, אנו מצייתים לחוקיו של אלוקים ובטוחים שזוהי הדרך הנכונה, הטובה והכדאית ביותר לחיות בה.

כאשר אנו מפנים מבט אל סיפורי הקמת המשכן בספר 'שמות', אנו מוצאים משפט שחוזר על עצמו פעמים רבות: כל דבר שנעשה שם – נעשה "כאשר ציווה ה' את משה". משמעות החזרה המרובה היא ההדגשה כי כאשר אנו עומדים מול ציווי אלוקי, מוטלת עלינו חובת הציות. אנו מוזמנים לנסות להבין, לחקור ולדרוש, לשאול ולבקש תשובות. אך יחד עם זאת חובת הציות איננה מתערערת.

מצוות פרה אדומה מזכירה לנו, גם כיום, את מגבלותיה של התבונה האנושית ואת החובה והצורך להכיר במקומו הנכון של האדם אל מול ציווי הא-ל.