ניצחון ללא ניסים – פרשת חוקת

"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל… וילחם בישראל וישב ממנו שבי.
וידר ישראל נדר לה' ויאמר: 'אם נתון תיתן את העם הזה בידי  והחרמתי את עריהם!'
וישמע ה'… ויתן את הכנעני… ויקרא שם המקום 'חרמה'."
(במדבר כא, א-ג)

לא היה זה הקרב הראשון שעם ישראל נתקל בו בדרכו ממצרים לארץ ישראל. מיד לאחר היציאה ממצרים, רדף הצבא המצרי אחרי העם המשוחרר וביקש להשיב אותו אל העבדות. תוצאת קרב זה הייתה תבוסה מוחלטת לצבא המצרי: הרודפים טבעו בים עם הסוסים והמרכבות (המוכרים לנו כיום מציורים שהשתמרו אלפי שנים במצרים). עם ישראל לא נדרש להילחם בעצמו. להיפך. נאמר לעם במפורש: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד).

לאחר מכן הגיע עמלק ונלחם מול עם ישראל. שם לא היה נס מלא כמו ב'קריעת ים סוף'. העם נדרש לעשות מאמץ ולהילחם, אך הניצחון הושג באמצעות ידיו של משה שעמד על גבעה, וכל עוד החזיק משה את ידיו מונפות אל על, גבר עם ישראל על עמלק וניצח אותו. על כך נאמר במשנה:

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים; ואם לאו – היו נופלים"
(מסכת ראש השנה, פרק ג משנה ח)

עתה ניצב העם בפני מצב חדש. נדרש ממנו להילחם עם האויב, הכנעני מלך ערד, ללא נס, בדרך טבעית לחלוטין. האם שינוי זה נעשה לטובת העם או לרעתו? האם מדובר ביתרון או בחיסרון?

אחד המנהיגים הרוחניים של יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היה הרב מאיר שמחה הכהן, רבה של דווינסק (דננבורג) בלטביה. הוא חיבר שני ספרים שהותירו רושם כביר על בית המדרש עד ימינו אנו: הראשון הוא ספר למדני-הלכתי 'אור שמח', והשני ספר פרשנות על התורה 'משך חכמה', הכולל בתוכו מגוון סגנונות, מפלפולים הלכתיים ועד הגות פילוסופית מבריקה. כאשר הוא דן בסיפור קצר זה בפרשתינו, הוא מדמה את עם ישראל לבן הסמוך על שולחן אביו ואיננו מוצא דרך להתפרנס בכוחות עצמו, ולכן, הוא כותב, "לא לכבוד הוא לאומה שא-לוהים נדרש לעשות ניסים כדי להציל את העם מאויביו".

אמנם, העם הבין דבר חשוב מאוד. הניצחון לא יושג ללא סיוע א-לוהי. בכך, עמד העם במבחן הראשון של העצמאות: העם העצמאי, הלוחם , הבין כי גם במלחמה המתנהלת בכלים טבעיים, לא יושג ניצחון ללא סיוע א-לוהי. ומשכך פנה אל א-לוהים וביקש ממנו סיוע.

אכן, מסכם הרב מאיר שמחה הכהן, תפארת היא לעם הנלחם בכוחו, המנצל את יכולותיו וכישוריו ואיננו נשען על ניסים. אך תפארת זו תושג רק אם נזכור מהיכן אנו שואבים את הכוחות ואת ההצלחות.