“ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין… ותמת שם מרים ותיקבר שם.”
(במדבר כ, א)
כיצד השפיע מותה של מרים על העם? ממשיכה התורה ומספרת:
“ולא היה מים לעדה…”
ניזכר עתה בסיפור אותו קראנו בספר ‘שמות’. העם יצא ממצרים אל המדבר, מקום צחיח ללא מקורות מים, ולא היה יכול להמשיך במסע. אין אפשרות לשרוד ללא מים. העם הצמא היה חסר-אונים וכבר כמעט התחרט על שיצא ממצרים. גם משה לא ידע מה עליו לעשות במצב שכזה והוא פנה אל אלוהים: “ויצעק משה אל ה’ לאמר: מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני!”. תשובתו של אלוהים למצוקה הייתה פשוטה: “והכית בצור [=בסלע] ויצאו ממנו מים ? ושתה העם”. וכך אכן היה. משה היכה בסלע והנס התרחש – הסלע החל לנבוע מים. סלע זה ליווה את העם בנדודיו במדבר. אולם עם מותה של מרים פסקה נביעת המים מן הסלע, והעם שב אל המצוקה הישנה: כיצד שורדים במדבר ללא מים.
מכאן למדו חכמי המדרש כי הבאר ? הסלע ממנו נבעו המים ? התקיימה בזכות מרים, וכשמתה מרים הסתיים הנס ופסקה הנביעה. במה זכתה מרים להשקות את העם כולו במים? התשובה על כך ? מבאר פרשן המקרא בן המאה ה-13 מספרד, רבינו בחיי בן אשר שהיא נעוצה בסיפור ישן שהתרחש כמאה שנים לפני מותה של מרים. כאשר משה אחיה היה פעוט בן שלושה חודשים, אמו שלא הייתה יכולה עוד להסתירו מאימת המצריים, נטלה תיבה קטנה והניחה בתוכה את התינוק, ואת התיבה שמה בסבך קני הסוף שעל שפת נהר הנילוס, בתקווה שמישהו ימצא את התינוק הנטוש ויגדל אותו בביתו.
אך התינוק לא ננטש. מישהי עמדה בצד וציפתה לנס. הייתה זו מרים, אחותו הגדולה. בלב הולם, במתח נורא, בכאב ובדאגה, שמרה מרים על אחיה הקטן. על שפת הנילוס, ליד המים הזורמים בנהר, ניצבה מרים והביטה על אחיה הפעוט חסר-הישע. לא היו בידיה אמצעים להצלתו, אך הדאגה לגורלו פעמה בקרבה. היא לא הרשתה לעצמה ללכת הביתה עד שהתרחש הנס: בתו של פרעה מלך מצרים ירדה לרחוץ בנהר, מצאה את התינוק והחליטה לגדל אותו בביתה.
מרים הנערה הצעירה לא עשתה כל מעשה הירואי. היא גם לא הצילה את אחיה מהגורל המר אליו היה עלול להיקלע. אך היא לא הסיחה את דעתה ממנו. היא הייתה אחות אוהבת. ככזו, היא לא הייתה מוכנה לנטוש אותו לבדו.
עשרות שנים לאחר מכן, זכתה מרים להיות האישה שמשקה את העם כולו במים. הנערה שעמדה ליד המים בדאגה, הייתה זו שבזכותה נבעו מים מן הסלע. המים, מקור החיים, נבעו בזכות האישה שלא נטשה את אחיה במי הנילוס. גם אם לא היו תוצאות מעשיות לאותה עמידה דאוגה ליד הנילוס, המים לא שכחו את הנערה שעמדה לידם, והם השיבו לה בתוצאה שאין-ערוך לעוצמתה.
שימת לב, דאגה, אהבה ואכפתיות, הן התכונות אותן מעריצה היהדות. ולכן, חשוב שנתבונן היטב במסר העולה מסיפור זה: מעשה קטן ופשוט הנובע מלב אוהב ? יש בכוחו להחיות עם שלם.
