חייו ומותו של אהרן הכהן – פרשת חוקת

משה הוא המנהיג, הוא המנווט, אהרן רק עוזר. אהרן מלווה את משה לפרעה; אהרן מדבר בשם משה בגלל שמשה 'כבד פה'; אהרן גם מכה את היאור בגלל שמשה חייב ליאור הכרת טובה ואינו יכול להכותו; אהרן הוא המ?ש?נ״ה, הוא המשלים.
המקום היחיד שאהרן לוקח את שרביט ההנהגה לידו, נוחל לכאורה כישלון חרוץ. בזמן שמשה עלה אל הר סיני ללמוד את התורה כדי להעבירה לעם ישראל, נאמר:

"וירא העם כי בושש משה לרדת… ויקהֵל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"
(שמות לב, א).

ההמשך ידוע:

אהרן קורא לעם להביא את נזמי הזהב של בני משפחותיהם כדי למשוך זמן עד שיבוא משה. העם מזדרז להביא, ובהשליך אהרון את הזהב לאש נוצר 'עגל מסכה' והעם אומר: "אלה אלוהיך ישראל"
(שם, ד).

ומה ראה אהרן לכך? מדוע לא העמיד את בני ישראל על מקומם וציווה עליהם להמתין עד בוא משה? קשה לדעת את כל מניעיו המדויקים באותה העת. חכמינו זכרונם לברכה מספרים שבן אחותו של אהרן, חו־ר, שילם בחייו על ניסיונו להתנגד לעם שדרש את העגל. גם הסגנון של הפסוק "וי?ק?הֵל העם על אהרן" מלמד על מצב שלא השאיר לאהרן הרבה ברירות.
אולם יש ללמוד מכאן על אופי ההנהגה של אהרן. הוא לא הילך נגד רוחו של העם אלא ניסה ללכת עמו יחד וכך להובילו לדרך הישר. אמנם בתורה מבואר שעשיית העגל הייתה טעות ועוון. אבל אין בכך ביקורת על התכונות שנדרשו ממנו בהיותו מנהיג. כי אהרן כל חייו לא היה מנהיג, הוא חסה בצלו של משה וקירב את העם בדרכו שלו.
אהרן לא לטש עיניו להנהגה. כאשר אלוקים מטיל על משה את השליחות הגדולה – להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הוא אומר לו: "הלא אהרן אחיך… יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". חכמינו משבחים את שמחת הלב של אהרן שלא צרה עינו באחיו הצעיר ממנו שעלה לגדולה. הוא חסה כל העת בצלו של משה אך קירב בדרכו שלו את העם.
כל דרך החיים שלו מתנקזת לפרשת השבוע, פרשת חוקת, בה מסופר על מותו של אהרן. משה ואהרן חוטאים במקום ששמו 'מי מריבה', ואלוקים מודיע להם שבעקבות כך הם לא ייכנסו לארץ ישראל. בהמשך סיפור התורה עוד נשמע רבות על מותו של משה טרם הכניסה לארץ ישראל. משה ניסה להעתיר רבות לביטול הגזירה, משה – כמנהיגו של העם, גם נושא את משא המוסר הגדול שממלא את רוב ספר דברים, בו הוא מדריך את העם לפני כניסתו לארץ ישראל.
ואהרן?
אהרן דומם. סיפור מותו של אהרן תופס קטע קצר בפרשתנו וגם בו לא מוזכרת מילה אחת שיצאה מפיו של אהרן בנושא. אהרן הולך לדרכו האחרונה באותה הדרך בה הלך בשעה ששני בניו הנבחרים מתו על פניו בטרגדיה מזעזעת, שם נאמר:

"וידם אהרן"
(ויקרא י, ג).

אהרן מקבל. גם במדרש מתואר באריכות סיפור הליכתו השלווה של אהרן לקראת מותו. משה מפשיט את אהרן מבגדיו, מלביש אותם על אלעזר בנו, ואהרן נאסף אל עמיו. בדממה.
ואז מוסיפה התורה עוד כמה מילים כבירות ושקטות, שמסמלות יותר מכל את דרכו של אהרן: "ויבכו את אהרן כל בית ישראל". חכמנו זכרונם לברכה הבחינו שלאחר מיתת משה נאמר רק "ויבכו בני ישראל", והסבירו שעל אהרן בכה העם כולו: מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה. כי זאת דרכו של אהרן: שלום, תמימות, דממה.
לא כולנו בנויים להיות מנהיגים. לא כולנו נולדנו להיות 'משה רבנו' ולהוביל את האנשים סביבנו בעוז ותעצומות. יש מאתנו שייקחו להם כמורה דרך דווקא את אהרן, שבדרכו התמימה והשקטה רדף שלום ונתן שלום בעם. גם דרך זו ראויה וברוכה.