פרשת דברים -תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
הספר החמישי בתורה, המכונה "משנה תורה", עוסק בעיקר בחזרה על המצוות, החוקים והמשפטים שנמסרו לעם ישראל בארבעת הספרים שקדמו לו. לצד זאת הוא כולל את דברי התוכחה של משה רבינו לעם ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל, וכן את דברי הפרידה, הברכה וההדרכה לעם שאותו הנהיג והוביל מיציאת מצרים ועד שערי הארץ המובטחת.
בתוך מהלך זה מתואר מעשה נוסף שבאמצעותו מכין משה את העם לקראת החיים בארץ ישראל:
'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר'
(דברים א ג-ה)
וכתב רש"י:
"בשבעים לשון פירשה להם"
מעשה זה מעורר תמיהה, בני ישראל עומדים להיכנס לארצם ולהיות לעם היושב על אדמתו, בעל שפה אחת – לשון הקודש. אם כן, מדוע היה צורך לבאר את התורה בשבעים לשון? וכי אין די בלשון שבה ניתנה התורה, שהיא ודאי מובנת לכל העם?
יתרה מזו, ידוע עד כמה נזהרו חכמי ישראל במשך הדורות מפני תרגום התורה לשפות אחרות, כדי שלא תהיה לאומות העולם אחיזה בתורה ובסודותיה. אחד הימים הקשים שנקבעו בלוח השנה היהודי הוא היום שבו כפה תלמי המלך על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. כיצד, אפוא, ייתכן שמשה רבינו עצמו מתרגם את התורה לכל השפות הקיימות בעולם?
בפירוש הכתב והקבלה (דברים שם) נכתב:
"אין כוונתם על לשונות שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, וגם לרבותינו לא שנו את לשונם לדבר בשפת אומה אחרת. אבל דרך רבותינו לקרוא הכוונה והמכוון במאמר במלת 'לשון', ובשבעים לשונות הכוונה בשבעים כוונות, מסכים עם מאמרם במקום אחר שבעים פנים לתורה, והם הכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מן הכוונה הראשונה הפשוטה".
לדבריו, אין הכוונה "שבעים לשון" אלא "שבעים פירושים" כדברי חכמינו: "שבעים פנים לתורה"! אולם הכלל הוא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ורוב המפרשים אכן הבינו את דברי רש"י כפשוטם – שמשה פירש את התורה בשבעים לשון ממש.
בשם גדולי החסידות מבואר, שמשה רבינו ידע שעתידות לבוא גלויות נוספות, משום כך הכין את עם ישראל גם למציאות העתידית, שבה יתפזרו בין האומות ויזדקקו ללמוד את התורה בשפות שונות, כדי שלא תשתכח מהם.
אלא שגם ביאור זה עדיין טעון הסבר. וכי לא ניתן היה לתרגם את התורה באמצעות חכמים שבכל דור ודור, בהתאם לצורך? מדוע היה צורך שמשה רבינו עצמו יעשה זאת דווקא עתה, ערב הכניסה לארץ?
נראה שמונח כאן יסוד עמוק הרבה יותר.
אחת הטענות הרווחות כלפי תורת ישראל שהיא איננה רלוונטית עוד למציאות החיים המשתנה. אולם אנו מאמינים באחד מי"ג עיקרי האמונה שהתורה היא נצחית ולא תהיה מוחלפת לעולם.
הדור שקיבל את התורה בסיני ידע כיצד לנהוג בכל מצב. התורה, שהיא תורת חיים, העניקה מענה ברור לכל שאלה ולכל אתגר. אולם ככל שחולפים הדורות, השפה משתנה, אורחות החיים מתפתחים והמציאות מקבלת פנים חדשות. מטבע הדברים עלולה להיווצר התחושה שהתורה שייכת לעבר ואינה מדברת עוד אל ההווה. לשם כך פירש משה את התורה בשבעים לשון.
אין הכוונה רק לתרגום מילולי, אלא להענקת היכולת הנצחית של התורה לדבר אל כל דור בשפתו, במושגיו ובמציאות חייו. בכל זמן, בכל מקום ובכל נסיבות, יהיה בכוחה של התורה להאיר את הדרך ולהורות לאדם כיצד עליו לנהוג. התורה אמנם אחת היא, אך שפת המעשה שלה מסוגלת להתלבש בכל דור מחדש.
כאשר משה רבינו מתרגם את התורה לשפת החיים של כל דור, נמצא שכל יהודי, בכל זמן, אינו רק לומד מסורת שעברה מדור לדור, אלא כביכול שומע את הדברים ממקורם, כפי שנמסרו בסיני.
כשם שבני הדור הראשון ידעו בבירור מה עליהם לעשות, כך גם כל דור יכול לשמוע את קול התורה כשהוא מדבר אל מציאות חייו.
הבנה זו עומדת ביסוד אמונתו של כל יהודי. הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וקיומו של העולם כולו נשען על התורה הקדושה, שעל ידה ובאמצעות צירופי אותיותיה נברא העולם. משום כך פשוט וברור שאין דבר רלוונטי יותר מן התורה. חוקי התורה, ערכיה, יושרה, מוסרה והיסודות החברתיים שהיא מנחילה מלווים את האנושות לאורך הדורות. ככל שהעולם מתקדם ומתפתח, כך מתברר מחדש כי התורה היא אכן תורת חיים, המעניקה דרך ישרה וסלולה לאוחזים בה – ואין דבר רלוונטי ממנה.
