אבל אנחנו, שמכירים את משה לא מהיום – ליווינו אותו לאורך כל שלושת חומשי התורה הקודמים – עומדים ותמהים: האם זהו משה שהיה "כבד פה וכבד לשון", משה שאמר "לא איש דברים אנוכי"? (שמות ד, י) האם על שם האיש הזה שאיננו איש דברים נקרא ספר שלם מחמשת חומשי התורה; "ספר דברים"?!
אכן כן. יש דברים שלא נצרך להם פה. יש דברים שמדברים ישירות מתוך הלב.
משה, המנהיג הישיש בן המאה ועשרים שלא כהתה עינו ולא נס לחו (דברים ל"ד, ז), משה, שכסף כל כך להיכנס עמם לארץ החלומות – ארץ הקודש ונאלץ להשלים עם העובדה שלא יזכה לכך. שמודע לכך שהוא נמצא בימיו האחרונים ומתעלה על כאבו, וכל מגמתו היא לכוון את עמו לדרך הטוב ולבניינה הגשמי והרוחני של הארץ. שוטח בעת הזאת את ליבו בפני עמו, לא את אמרי פיו. ואולי באמת, ניתן לכנות את ספר דברים גם "ספר הלב".
מצוות רבות המופיעות בארבעת חומשי התורה הקודמים שוב חוזרות ומופיעות בחומש דברים. אבל בחומש זה חופפת עליהן רוח חדשה וייחודית. רוח של עם שבונה את ארצו מתוך מגמה של בניית חברה מתוקנת, חברה המטיבה עם הפרט והכלל, חברה בה כל אדם מטיב עם חברו, עם עני ודל, גר, יתום ואלמנה. עם הציבור כולו.
ניקח לדוגמא את חג הסוכות. חג זה מוצג בספר ויקרא במילים הבאות:
"תחוגו את חג ה' שבעת ימים… ושמחתם לפני ה' אלוקיכם… בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם." (כ"ג, מ"ב – מ"ג)
לעומת זאת בספר דברים מוצג החג באור שונה לחלוטין:
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח." (דברים ט"ז, י"ג – ט"ו)
כאן אנחנו מוצאים בחג ענין חדש. מסר של אהבה ואחווה עם החלשים בחברה וטעם של שמחה בארץ הפורייה מתוך הכרת טובה והודאה לאלוקים שהעניק את כל הטוב הזה.
חג השבועות גם הוא מוזכר בספר דברים בסגנון דומה (דברים ט"ז), וכך גם מצוות רבות נוספות.
גם כשמוזכרת מצוות השבת בספר דברים, אנו מוצאים הדגשה נרחבת של הרוח הסוציאלית שבה:
"ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…" (דברים ה', י"ד)
רוח זו היא רוח ליבו של המנהיג הגדול שאוהב את עמו עד כלות ומשתוקק בטובתו של כל אחד – קטן כגדול, בטובתה של האומה. כדי להשמיע המיית לב שכזו לא צריך להיות איש של דברים, צריך להיות איש של לב.
