פרשת דברים – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשתנו מגולל משה, במונולוג מרגש והיסטורי, את קורות עם ישראל בדרך נדודיו במדבר הגדול, ארבעים שנה. יש הרבה מוסר וביקורת בפרשה זו, הרבה הדרכות לחיים עם דברי חיזוק ועידוד. מכל פסוק בפרשתנו, ובאלו שלאחריה, יש מסר אקטואלי שכוחו יפה לשעה ולדורות.
באחד מהפסוקים הראשונים של חומש דברים, משה רבינו מספר על התקופה בה פיתח את מנגנון הוראת התורה, המשפט וההלכה בעם ישראל. הוא העמיד בעצתו של חותנו – יתרו, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, כלומר: קבוצות הוראה קטנות, בהן הלמידה יותר יעילה ואפקטיבית. לכל עשרה אנשים היה רב, ורב נוסף מעליהם לכל חמישים, וכך למאה ולאלף ומעל כל הפירמידה הזו ניצב משה בעצמו, ואליו פונים רק כשיש משהו קשה מאוד להבנה, או להוראה.
משה נוקט בלשון זו:
"וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"
(דברים א יז)
במשפט זה יש מסר חשוב. כשהתלמיד שואל שאלה, לא רק שהוא מפתח לעצמו חשיבה ביקורתית ועצמאית: בכך שהוא מעבד את החומר, מנתח אותו, מזהה נקודות תורפה או אי-הבנות ולא מקבל דברים כמובן מאליו. הדבר הנוסף שהוא מחדד את שכלו של הרב והמורה ומפתח בו חשיבה יותר מעמיקה ובהירות שכלית, אליה לא היה מגיע ללא שאלתו של התלמיד.
צורת למידה של שאלת תלמיד ותשובה סבלנית וכנה של המורה, מהווה תשתית הכרחית ללמידה אפקטיבית ופורייה הן לרב והן לתלמיד.
ובכך מסביר רבי משה סופר מפרשבורג (הידוע בשם: החתם סופר על שם ספריו) את הפסוק: "והדבר אשר יקשה מכם" – כלומר הקושיות שייצאו מכם במהלך הלימוד המשותף, "תקריבון אלי" – באמצעות השאלות הנבונות שלכם תקריבו לשכל שלי את העניין.
כשאני אתבונן בעניין הנלמד תוך כדי התבוננות בדברים שאתם שאלתם, "ושמעתיו". שמיעה היא הבנה בלשון חכמינו. משה רבינו, המורה הגדול של עם ישראל, אומר: אל תתביישו לשאול מה שלא הבנתם. אל תראו בזה פחיתות כבוד. כי מעבר לתועלת הגלומה בצורת למידה זו לתלמיד עצמו, אני עצמי אבין החומר יותר טוב את ההלכה.
לפעמים המורה, כשלומד בעצמו את החומר הוא לא לגמרי מבין, אבל הוא לא יודע שהוא לא מבין, ובוודאי שאינו יכול להניח את האצבע על הנקודה הספציפית שהיא לא נהירה לו. כשהתלמיד שואל, והמורה נאלץ להשיב, הדברים מובנים לו, למורה, הרבה יותר.
חכמי התלמוד השתמשו במשל נאה, כשמסופר על רב שענה תשובה גאונית לשאלת חברו, ענה לו החבר: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה" (תרגום: אם לא הייתה מרים את חתיכת החרס, האם היית מגלה את היהלום שהיה מוסתר תחתיה?). הכוונה: אכן, ענית לי תשובה נפלאה וחידשת הלכה נהדרת, אבל לא היית מגיע להישג זה בלי השאלה שלי, אשר זו היא שחידדה לך את המוח!
(בבא מציעא י"ז, יבמות צ"ב, מכות כ"א).
כמה נפלאים דברי רבי חנינא בתלמוד הבבלי:
”הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן”
(תענית, דף ז').
מפרשתנו נלמד להטות אוזן לשאלות ילדינו ותלמידנו, להקשיב להם, לענות להם בסבלנות ולכבד אותם. זו תועלת לא רק להם. זו תועלת גם לנו, ה"מורים", ה"מבוגרים"…
