פרשת דברים תשפ:ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
החמישי מספרי התורה – ספר 'דברים', אותו אנו מתחילים לקרוא בשבת זו, מורכב משלושה נאומים ארוכים של משה רבינו, שנאם בפני עם ישראל בימיו האחרונים טרם מותו. מלבד זאת מופיעים בספר זה קטעים המתארים את מעשיו של משה בימיו האחרונים, סיום כתיבת התורה וברכותיו לשבטי ישראל ביומו האחרון.
פתיחת הספר ממקמת אותנו במקום שבו נאמרו הנאומים ובזמן שבו נישאו:
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" – זהו המקום שבו נאם משה אל בני ישראל. הכוונה, כמובן, לעברו המזרחי של נהר הירדן, שהרי בני ישראל עדיין לא חצו את הירדן ולא נכנסו אל ארץ ישראל. ולאחר מכן: "ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חודש באחד לחודש, דיבר משה אל בני ישראל"
(דברים א, א-ג).
לאחר המילים "בעבר הירדן" המציינות את המקום שבו נשא משה את נאומיו לעם ישראל, מופיעה רשימה של שמות מקומות שזיהויים אינו קל: "בעבר הירדן – במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי-זהב". ניתן לפרש כי רשימה זו באה למקם אותנו במקום המדויק שבעבר הירדן שבו היו משה ועם ישראל באותה שעה, ולשם כך לא די בתיאור הכללי "בעבר הירדן" אלא יש צורך לציין באופן מדויק היכן היה הדבר.
כך אכן פירשו כמה מחשובי הפרשנים. לדוגמה, הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, צפון צרפת, המאה ה-12), שהיה נכדו של פרשן המקרא הנודע רש"י והמשיך את מפעלו הפרשני, ביאר כי "לפי פשוטו… עושה סימן בתוך סימן". פרשנים נוספים הלכו בעקבותיו ואף טרחו לזהות את המקומות המוזכרים ברשימה זו.
לעומת זאת, פרשנות קדומה שראשיתה כבר בתרגום אונקלוס – שנכתב במאה ה-2 על ידי גר-הצדק הרומאי אונקלוס בבית מדרשם של חכמי ישראל באותו דור, רבי אליעזר ורבי יהושע – מפרשת את רשימת המקומות הללו כרמזים למקומות שבהם חטאו בני ישראל. ברשימה תמימה זו, מפרש אונקלוס ורבים בעקבותיו, רמוזים אירועים שונים שהתרחשו בארבעים שנות הנדודים במדבר. כוונתו של משה הייתה, אם כן, להוכיח את בני ישראל ולעורר בהם את הזיכרון של אותם אירועים, על מנת שלא ישובו על מעשיהם לאחר מותו.
כך גם מפרש רש"י ומוסיף:
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סָתַם את הדברים והזכירם ברמז – מפני כבודן של ישראל
(רש"י דברים א, א)
אחד מחכמי המדרש עמד, בעקבות פרשנות זו, על הבחנה מעניינת. דווקא משה, מנהיגם ואוהבם של ישראל, מקבל את התפקיד של התוכחה כלפי עם ישראל; ואילו הברכות המופנות כלפי עם ישראל – אם ניזכר במה שקראנו לפני שבועות אחדים – נשמעות דווקא מפיו של בלעם, הקוסם האלילי העוין. מה פשר חילוף התפקידים הזה?
כך פותר המדרש חידה זו:
אמר רב אחא בן רבי חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם, והברכות מפי משה; אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים 'שונא מוכיחנו'; ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים 'אוהבן ברכן'; אמר הקדוש ברוך הוא: יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.
(דברים רבה פרשה א)
כדי שהתוכחה תתקבל, חשוב שבני ישראל יהיו בטוחים שהמוכיח אוהב אותם בכל ליבו. אילו בלעם היה מוכיח את ישראל, הם היו דוחים את התוכחה בטענה ש"שונא מוכיחנו". זהו כלל חשוב בחינוך, ובכלל ביחסים בינאישיים: אם אתה חושב שנכון למתוח ביקורת על הזולת, אתה חייב לוודא שהוא בטוח באהבתך. ביקורת שאינה צומחת על מצע של אהבה, אינה מועילה ובדרך כלל גם יוצרת נזק. רק כאשר המבוקר בטוח ומשוכנע שהביקורת נאמרת מתוך אהבה – יש לה סיכוי לתקן.
