פרשת דברים – תשפ"א
הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
השבוע בבית הכנסת נפתח בקריאת ספר 'דברים', החמישי והאחרון מבין חומשי התורה. רוב הספר הינו רצף נאומים של משה, אותם נאם לעם ישראל כשעמדו על סיפה של ארץ ישראל. כפי שקראנו בשבועות הקודמים, משה לא היה עתיד להוביל את העם אל הארץ המובטחת, לפיכך נאומים אלה היו נאומי פרידה והכנה. צוואה של המנהיג הדגול לקראת חייהם של ישראל כעמו של א-לוקים, בארצו של א-לוקים.
בפרשת דברים משה מתמקד בשנות הנדודים של עם ישראל במדבר, ובאירועים ובקשיים שליוו אותם. בכל אירוע שתיאר משה טמון מסר לעם לקראת בואם אל ארץ הקודש. משה מספר – בין השאר – על מלחמות סיחון ועוג, אותן מלחמות שאירעו באותה שנה, שבהן ניצחו ישראל את מלכי האמורי האימתניים שמלכו בעבר הירדן המזרחי, וכבשו את ארצם.
משה מספר, כי א-לוקים פנה אליו ואמר:
קומו סעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, החל רש, והתגר בו מלחמה.
(דברים ב, כד)
מלכים אמוריים אלה, היו חלק מן התוכנית הא-לוקית להשמיד את שבעת עמי האזור, ולתת את ארצם לישראל. עמים אלה – כפי שמתואר בהמשך ספר דברים – היו עובדי אלילים מן הזן היותר נחות, ואורח חייהם היה מלא בשחיתות מוסרית וערכית.
אך לא כמצופה, משה אינו מיישם באופן מידי הוראה זו, אלא שולח קודם לסיחון מלך האמורי מסרים של שלום:
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמור: אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאול… עד אשר אעבור את הירדן, אל הארץ אשר ה' א-לוקינו נותן לנו.
(דברים ב, כו-כט)
בסופו של דבר, לא זו בלבד שסיחון סירב לתת לעם ישראל לעבור בגבולו, הוא יצא לקראתם לקרב. קרב זה הסתיים בניצחונם המוחץ של ישראל, ובכיבוש ארצו של סיחון.
מדוע שלח משה בתחילה מסרים של שלום אל סיחון, ורק אחר כך – כשלא הייתה ברירה – נלחם כנגדו? מדוע סטה משה מן ההוראה הא-לוקית?
חכמי המדרש מתייחסים לשאלה זו, ותשובתם מדהימה ומפתיעה כאחד:
זה אחד משלושה דברים שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: 'לימדתני'! …כשאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה מלחמה עם סיחון, אפילו הוא אינו מבקש לעשות עימך, את תתגרה בו מלחמה… ומשה לא עשה כן, אלא מה כתוב למעלה? "ואשלח מלאכים!" אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך! (לשון שבועה), שאני מבטל דבריי ומקיים דבריך", שנאמר (דברים כ, י): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה – וקראת אליה לשלום"…
(מדרש רבה במדבר יט, לג)
חכמי המדרש מתארים, כי באירוע זה התנהל דיאלוג בין א-לוקים למשה: א-לוקים ביקש כי משה יפתח במלחמה עם סיחון, ואילו משה פתח בנסיונות לשלום. היינו מצפים שכעת יבוא כעס מצידו של א-לוקים על מעשה עצמאי זה של משה. אולם ההיפך קרה: לא זו בלבד שא-לוקים קיבל את דרכו זו של משה, אלא אף קבע אותה כמצווה בתורה, כצורת התנהלות לכל הדורות: כשמתנהל סכסוך בין עמים וארצות, יש לשאוף ולנסות לפתור אותו בדרכי שלום, ורק אם כושלים ניסיונות השלום יש לפתוח במלחמה.
דברים אלו של חכמי המדרש יש בהם בכדי להאיר זווית מבט חדשה ביחס לעמידתו של האדם מול הא-ל: אמת היא שא-לוקים יודע-כל, וכל-יכול; אמת היא שיש ללכת אחר ציוויו ומשפטיו; אולם ישנם מקרים שבהם מצפה א-לוקים מן האדם – כמובן אדם שמעלתו הרוחנית גדולה כמשה רבינו – להעמיד עמדה משלו כלפי א-לוקים, זאת כאשר הוא בא בשם הצדק האבסולוטי. משה, כמנהיגו של העם, כשוחר הצדק וכתלמידו של א-לוקים, טוען כי הצדק מחייב דרך אחרת, וא-לוקים מגיב לא פחות מאשר את התגובה הבאה: "לימדתני!"
לא פחות מכך, בדברים אלה טמון מסר עוצמתי אף יותר מן הראשון: ענוותנותו הבלתי-נתפסית של א-לוקים. יוצר העולם ובורא הכל, א-לוקי האמת והצדק, יוצר לב כל בני האדם – מסוגל להטות אוזן אל טיעוניו של אדם יציר כפיו, ולומר לו: "לימדתני!"
