במדבר – תש"פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לאחר שסיימנו בשבוע שעבר את ספר 'ויקרא', אנו עוברים אל הספר הרביעי מחמשת חומשי התורה: ספר 'במדבר'. לאחר ספר 'בראשית' שתיאר תקופות קדומות, מבריאת העולם ועד סיפורי האבות של עם ישראל; ספר 'שמות' שעסק ביציאת מצרים, מעמד הר סיני ובניית המשכן; ספר 'ויקרא' שהתמקד בהלכות הכהונה, הקדושה והטהרה – אנו מגיעים לספר 'במדבר' ושואלים: להיכן פנינו מועדות? במה ספר זה מתמקד?
למעשה, כאשר בוחנים את הקשר שבין ספר 'במדבר' לספרים הקודמים לו, מגלים כי הוא איננו מהווה המשך של ספר 'ויקרא' אלא דווקא של ספר 'שמות'. ספר 'שמות' מסתיים בתיאור הענן השוכן על המשכן, ובקביעת כללי הנסיעה והחנייה של בני ישראל במסעיהם במדבר. מכאן מתפצלות שתי דרכים: האחת ממשיכה לספר 'ויקרא' העוסק במשכן ובתחומים הקרובים אליו, והשנייה ממשיכה לספר 'במדבר' המתאר את המסע במדבר ואת הקשיים הפנימיים והחיצוניים שליוו אותו.
אולם, קיימות מספר הקבלות מעניינות בין ספר 'ויקרא' לספר 'במדבר', המלמדות על תוכנם של שני ספרים אלו. האחד עוסק בקדושת המשכן והכהונה, והשני עוסק בקדושת המחנה, העם והמשפחה.
כך לדוגמא, אם בספר 'ויקרא' אנו קוראים על הכוהנים המקריבים קורבנות, הרי שבספר 'במדבר' ישנה התמקדות בקורבנות הנשיאים – נשיאי השבטים שחנכו את המשכן בתרומותיהם; ואם בספר 'ויקרא' אנו לומדים על הגזל כפגיעה בא-לוקים הדורשת כפרה, למול זה בספר 'במדבר' אנו לומדים על הגזל כפגיעה בגר נטול הזכויות; ספר 'ויקרא' מתאר בהרחבה את קדושת הכוהנים והמגבלות המוטלות עליהן, ובספר 'במדבר' אנו קוראים את פרשת ה'סוטה', העוסקת בקדושתה של המשפחה היהודית; כך גם אנו יכולים להעמיד את הכוהן הגדול והעבודה המיוחדת לו המתוארת בהרחבה בספר 'ויקרא' אל מול הנזיר המתואר בספר 'במדבר', שיכול להגיע מכל שבטי ישראל ומכל שכבות העם והוא מושווה בפרטים רבים אל הכוהן הגדול.
בקריאת ספר 'במדבר' אנו מאמצים מבט שונה מזה שעסקנו בו בספר 'ויקרא'. עד עתה קראנו ולמדנו על המשכן והכוהנים – מקום מוגדר ואנשים מסויימים, שמעלתם הרוחנית ותפקידם הנעלה משמש כמגדלור לעם כולו. אך מעתה אנו מדברים על העם בעצמו ושואפים שהקדושה תבוא לידי ביטוי במשפחה ולא רק במקדש, ביחסים האנושיים ולא רק בעבודת הא-ל, בצבא ולא רק בבית הכנסת. השאיפה של היהדות איננה לייחד מספר מצומצם של מקומות ואנשים ולייחס אליהם קדושה, אלא שהמקומות הקדושים והאנשים הנעלים יפיצו את הקדושה ואת הטהרה לעם כולו.
ביטוי נאמן לתפיסה זו אנו מוצאים במצוות הציצית המופיעה גם היא בספר 'במדבר'. בגדים משמשים, כתפקיד ראשוני ובסיסי בכל התרבויות, לכיסוי חלקי הגוף, להגנה מפני קור וחום ולנוי. לצד זה, יש לבגדים תפקיד נוסף, לשמש כבגדים מאפיינים ומשייכים. כך לדוגמא ישנם בגדים מיוחדים לחיילים, לרופאים, לשופטים, לאנשי דת ועוד. בחומשים הקודמים קראנו על בגדי הכהונה המיוחדים שאותם לובשים הכוהנים בשעת עבודתם במקדש, והם אכן בגדים מיוחדים המבטאים את מעמד הכהונה הייחודי.
אך מצוות הציצית פונה אל כל יהודי, ומלמדת אותנו כי לכל יהודי יש מסגרת של זהות והשתייכות עם מטרה ותפקיד. הבגד הסתמי הופך לבגד מאפיין, הנושא מטען תרבותי ורוחני. הבגד היהודי שאיננו שייך לרובד מסויים בחברה, אלא מלמד כי העם כולו הוא עם קדוש, עם בעל מסר רוחני, עם תרבות ייחודית ששואפת לפרוץ מעלה, ולהעלות את האנושות כולה אל הקדושה והטהרה, אל חיים של עבודת ה' ושל רוחניות מוסרית.
