בהבנה פשוטה, פסוק זה איננו פונה אל האדם הרגיל אלא אל היושב על כס המשפט – השופט שבידיו תלוי גורלם של הנידונים לפניו. בידיו של השופט לבחור בין משפט צדק ובין עשיית עוול. בפסוק זה מובאות שתי דוגמאות לעשיית עוול: האחת ? נשיאת פני דל, ובמילים אחרות, גזילת העשיר כדי להעניק רווח כספי לאדם עני; והשנייה הפוכה ? הידור פני גדול, וויתור כספי לאדם בעל מעמד חברתי מכובד על חשבון העומד מולו לדין.

על כך מוסיפים חכמי התלמוד ואומרים:

"בצדק תשפוט עמיתך – הוי דן את חברך לכף זכות."

(תלמוד בבלי מסכת שבועות, דף ל)

לכאורה, חכמים מסיטים את הפסוק מבית המשפט אל האדם באשר הוא, בבית, בעסק ובכל מקום שבו קיים מפגש חברתי. אך בזה לא מסתיים החידוש. אם נבחין היטב, הדרישה מכל אדם איננה לעשות צדק אלא הרבה יותר מכך: לדון את הזולת לכף זכות. כאשר אנו רואים את הזולת עושה מעשה שניתן לפרשו לשלילה או לחיוב, עלינו לדון אותו לכף זכות ולפרש את מעשיו באופן חיובי.

שני עקרונות חשובים ביותר ביקשו חכמים ללמד אותנו בפירוש זה. העיקרון הראשון הוא שהשופט איננו רק האדם היושב על כס המשפט. למעשה, כל אחד ואחת מאיתנו מתפקד כשופט של הזולת. מבלי משים אנו שופטים את הזולת ואת מעשיו, לעיתים לשלילה ולעיתים לחיוב. אנו מייחסים לזולת כוונות, טובות יותר או פחות, ומתנהגים כלפיו על פי השיפוט הנסתר שלנו.

קל ופופולרי לדבר על הימנעות משיפוט של הזולת. חכמינו ז"ל לא הלכו בדרך זו. הם הכירו בכך שהאדם בטבעו שופט את זולתו, ולא ראו לנכון להילחם בטבעו של האדם. במקום זאת, הם ביקשו ללמוד מפסוקי התורה כיצד על האדם להתמודד עם תכונתו זו.

עתה אנו מגיעים לעיקרון השני. 'צדק' מתפרש אצלנו, בדרך כלל, כעשיית המעשה הנכון והמוסרי על פי החוק והכללים המקובלים. לכן אנו עשויים לתמוה מדוע פירשו חכמי התלמוד את הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" כציווי "לדון לכף זכות". האם ניתן לקבוע כי החלטה-מראש לדון את הזולת לכף זכות היא 'צודקת'?
אכן כן. בדיוק את זה ביקשו חכמים ללמדנו. עלינו להכיר בכך שהאדם בטבעו רוצה להיות אדם טוב ולעשות מעשים טובים. נדיר למצוא אדם שמבקש לעשות רע לשם הרוע. האדם הוא טוב במהותו, ולכן הצדק הוא לדון את האדם לכף זכות ולהניח שכוונתו ומעשיו חיוביים וראויים.

אין הכוונה שבני אדם אינם עושים מעשים לא ראויים. אנו יודעים היטב להבחין בין מעשה חיובי ובין מעשה שלילי, ואוי לנו אם נאבד את יכולת השיפוט והביקורת בין טוב לרע. ובכל זאת, כאשר אנו באים לדון את האדם, ולא את המעשה, עלינו להניח שכוונתו של האדם היא חיובית, רצונו הוא טוב; ורק חולשת אופי, היסחפות או קושי נפשי, גרמו לאדם לעשות מעשה שאיננו ראוי.