ראש השנה ? תשע"ט

המשורר מורה למאזיניו ולקוראי המזמור:

"תקעו בחודש שופר… כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב."

ומנמק את התקיעה המבוקשת בנימוק היסטורי:

"עדות ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי ? אשמע."
(תהלים פא, ד-ו)

כבמקרים רבים, משפטים מורכבים בתנ"ך מהווים הזמנה לפרשנים להציע פירושים מגוונים. אנו נצעד בעקבות שניים מחשובי פרשני ימי הביניים: רבי דוד קמחי (פרשן ובלשן, פרובנס, המאה ה-12) ורבי אברהם אבן עזרא (פרשן, משורר ופילוסוף, ספרד, המאה ה-12), אשר פירשו את השם 'יהוסף' ככינוי לעם ישראל, ולפירושם, הנימוק הוא כך: אלוהים שם את החוק של תקיעת השופר כעדות לישראל על המאורע ההיסטורי שאירע בהיותם במצרים, שאז אלוהים שמע שפה לא ידועה.

ובכן, נימוק חידתי שכזה דורש הבהרה. בסיפור המקראי על עם ישראל שהיה משועבד במצרים לעבודת פרך, אנו מוצאים היענות של אלוהים למצבו הגרוע של העם:

"ויהי בימים הרבים ההם… ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים, וישמע אלוהים את נאקתם."
(שמות ב, כג-כד)

נשים לב. לא מתוארת תפילה של בני ישראל במצרים, אלא סדרה של ביטויי כאב: אנחה, זעקה, שוועה ונאקה, שאותם שמע אלוהים ונענה, ובעקבותיהם הושיע את עמו והוציאם לחירות.

על כך אומר המשורר בספר תהלים: "שפת לא ידעתי ? אשמע". ביציאת מצרים התגלתה שפה חדשה, שפה נטולת מילים, שפה שאיננה ידועה ואין לה כללי דקדוק ותחביר, והיא שפה שאלוהים שומע: שפת הלב. אלוהים נטל את האנחות והזעקום של האומללים, והפך אותן לשפה חדשה, לשפת תפילה.

את השפה הזו אנו מבטאים באמצעות השופר. אנו תוקעים תקיעה נטולת מילים, שאין בה אלא פנייה כלפי מעלה, זעקה סתומה היוצאת מן הלב ? וחודרת את כל המחיצות, פותחת את כל השערים, ומבטאת ללא מילים את התלות וההישענות של האדם על אלוהים, יוצר הכל.

בתפילות ראש השנה כמעט ואין בקשות אישיות שבהן אנו מבטאים את צרכינו ורצונותינו. לעומת זאת, אנו תוקעים בשופר ומשמיעים קול שאין בו דבר מלבד הזעקה הכוללת את כל הצרכים ואת כל הרצונות. בכך אנו מבטאים את האמונה והביטחון באלוהים שהוא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", כלשון חתימת הברכה בתפילת ראש השנה, ועתיד להעניק לנו שנה מלאת שמחה, נחת, בריאות, אושר וגאולה.

שנה טובה,
כתיבה וחתימה טובה.