מה פשר השם 'שמחת תורה'? אחת התקנות העתיקות ביותר בתולדות העם היהודי, היא תקנת 'קריאת התורה'. בכל שבת, בשעת התפילה בבית הכנסת, מוציאים את ספר התורה מארון הקודש וקוראים בו קטע מן התורה, שבמשך השנים קיבל את השם 'פרשת השבוע'. קרוב לאלפיים שנה נוהג העם היהודי לסדר את 'קריאת התורה' במעגל שנתי, כך שבכל שנה מסיימים את הפרשה האחרונה בתורה ? 'וזאת הברכה' – ביום "שמחת תורה"; ובו ביום מתחילים לקרוא מחדש את התורה מ'בראשית'. על פי סדר זה, בכל שנה מסיים העם כולו את חמשת חומשי התורה, ובכך רוכש לעצמו בסיס איתן לחייו האישיים והלאומיים.
'קריאת התורה' היא, כאמור, מנהג קדום. בתלמוד נאמר כי משה רבינו קבע את המנהג לקרוא בתורה בכל שבת, וגם בשני ימים במהלך השבוע. כך כתב גם הרמב"ם בספרו 'משנה תורה': "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים – בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה" (משנה תורה, הלכות תפילה פרק יב).
במדרש אנו מוצאים תיאור המנגיד בין שני דמויות: הספקן המיואש אל מול האדם השקול והמחושב. חכמי המדרש מתארים אדם הנכנס אל בית הכנסת ורואה את הקהל עוסק בתורה. הוא שואל אותם: "כיצד אדם לומד את התורה כולה?", והם משיבים לו: "תחילה קורא במגילה, ואחר כך בספר, ואחר כך בנביאים, ואחר כך בכתובים. כשהוא גומר את המקרא, שונה את התלמוד ואחר כך בהלכות, ואחר כך באגדות". מתאר המדרש: "כיון ששומע כך אומר בלבו: 'אימתי אני למד כל זאת?' וחוזר לאחוריו". הוא נבהל מההיקף העצום של התורה ומבכר לנטוש את המשימה ולהישאר ללא ידע.
לעומת דמות זו, מתאר המדרש את הטיפוס המנוגד: "מי שהוא פיקח, מה הוא עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים את כל התורה כולה" (דברים רבה פרשה ח). מי שיש בו פיקחות, מכיר בכך שבלתי אפשרי להקיף את התורה כולה בזמן קצר. אך הדבר אפשרי באמצעות התמדה ושקידה קבועה. פרק ועוד פרק, ולבסוף הוא מצליח לעמוד במשימה שנטל על עצמו.
'שמחת תורה' הוא חג שבו אנו מביעים את שמחתנו על הזכות שנפלה בחלקנו לסיים את חמשת חומשי התורה, זאת על ידי שקידה של פרק ועוד פרק, פרשה ועוד פרשה, שבוע אחרי שבוע.
מאידך, אנו קוראים את דברי רבי ישמעאל, מגדולי החכמים בדור השלישי של התנאים (המחצית הראשונה של המאה ה-2), הרואה בסיום התורה משימה שאיננו יכולים לעמוד בה: "לא כל התורה כולה אתה מקבל עליך לגומרה, ו[למרות זאת] אין אתה בן חורין לפרוש הימנה" (אבות דרבי נתן, פרק כז). גישתו של רבי ישמעאל היא שהמאמץ להתקדמות רוחנית אסור לו שיהיה תלוי בנקודת הסיום. גם אם לא נוכל לסיים את התורה לעולם, עלינו להתאמץ ולרכוש את חכמת התורה. זאת משום שכל פרק וכל פרשה הוא רווח שאין דומה לו.
עלינו להכיר בכך, שגם אם אנו מסיימים את חמשת חומשי תורה וחוגגים על כך, אין הכוונה שלא נותר לנו עוד מה ללמוד. חלקים נוספים בתורה ממתינים לנו, והעמקה במה שכבר למדנו גם היא משימה של חיים שלמים. מסיבה זו, החגיגה לא תוכל להיות שלמה אם נעצור בחג 'שמחת תורה' מן הלימוד. מתוך עמידה על תובנה זו, מיד כאשר אנו מסיימים את קריאת ספר דברים ב'שמחת תורה', אנו מתחילים ללמוד את התורה מתחילתה וקוראים את הפרק הראשון בספר בראשית. בכך אנו מבטאים את ההכרה כי גם אם סיימנו מעגל שנתי של לימוד התורה, לפנינו עוד לימוד רב ומעמיק שעלינו לראות בו הישג אינטלקטואלי ורוחני שאין דומה לו.