מי מעוניין לתת לנו?
הרב שמואל רבינוביץ ? רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבת הקרובה נקרא בתורה את אחת הפרשיות שאנו אומרים פעמיים ביום ב'קריאת שמע': פרשת "והיה אם שמוע". פרשה זו מתארת את החיים הנוחים והנעימים הצפויים לעם ישראל בארצו ? ארץ ישראל, במידה והעם ילך בדרך הראויה של קיום מצוות התורה; ולהיפך, את המצב הצפוי לעם במידה ולא ילך בדרך הראויה ויעבוד עבודת אלילים, או אז ידרדר מצבו הגשמי של העם עד כדי גלות מארצו.
בסופה של פרשה זו אנו מצווים להתייחס אליה כאל אחד העקרונות החשובים של התורה:
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם;
וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם;
ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם ? בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך;
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך."
(דברים יא, יח-כ)
באופן מעשי, מקוימים פסוקים אלו על ידי העם היהודי כבר אלפי שנים באמצעות שתי מצוות: תפילין ומזוזה. בתוך התפילין, אותם מניחים על הראש ועל היד בשעת התפילה, כתובה פרשה זו לצד פרשיות נוספות. גם במזוזה הקבועה בפתח הבית, כתובה פרשה זו לצד פרשה נוספת. מטרתן של התפילין ? המונחות על הראש כנגד המוח ועל היד כנגד הלב ? היא לשמש תזכורת קבועה של עקרונות היהדות הכתובים בתוכן. מטרתה של המזוזה אף היא דומה מאוד: לקבוע בפתח ביתו של כל יהודי את אותם עקרונות חשובים ובסיסיים של היהדות. המזוזה היא 'תעודת הזהות' של הבית היהודי.
אלא שאם אכן פרשה זו מהווה אחד מעקרונות היהדות, יש לשאול: מדוע? איזו חשיבות מיוחדת קיימת בהבטחה של 'שכר ועונש'? יתרה מכך. חכמי ישראל לימדונו שקיום המצוות מתוך תקווה לשכר או מחמת יראה מעונש, איננו האופן הראוי של קיום המצוות. מאדם בוגר ונבון מצופה לעשות את המעשים הראויים מתוך אמונה בצדקת המעשים עצמם, ולא לראות במעשים אלו אמצעי להרוויח שכר או להימנע מן העונש.
כך, לדוגמא, הרמב"ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין פרק י) ממשיל את השכר לאמצעי זירוז המתאים לילד שאינו מכיר בערכם העצמי של המעשים הטובים. במצב כזה, מבטיח המורה לתלמיד פרס כלשהו. המורה ? שהוא האדם הבוגר בסיפור – מכיר בכך שמטרתו של הלימוד איננו השכר שהתלמיד מקבל, ותקוותו היא שהתלמיד ירכוש אף הוא תובנה זו בהמשך דרכו. כך גם האדם, מבאר הרמב"ם, זקוק לעיתים למושגי 'שכר ועונש' כדי לעשות את המעשים הראויים. אך הציפייה מן האדם היא שיגיע למצב בו הוא מקיים את המצוות מפני שהוא מכיר בערכן הדתי והמוסרי, ולא מפני שהוא מצפה לקבלת השכר.
אם כן, מדוע פרשה זו המתארת את השכר והעונש, נחשבת לאחד מעקרונות היהדות והיא נכתבת בתוך התפילין והמזוזה?
התשובה לשאלה זו כתובה בפסוק נוסף שנאמר מידי בוקר וערב ב'קריאת שמע', והוא שופך אור על הפרשה כולה. כוונתנו לפסוק האחרון של פרשת "והיה אם שמוע":
"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה… כימי השמים על הארץ."
(שם שם, כא)
אם אנו שואלים מהי מטרתה של פרשה זו? הרי שהתשובה כתובה לפנינו: המטרה היא שנקיים את המצוות ונקבל את השכר הצפוי לנו בארצנו. אין כוונתה של פרשה זו להורות לנו לקיים את המצוות כדי לקבל שכר, אלא לספר לנו שאלוהים מעוניין להשפיע עלינו רק טוב ולפיכך הוא מלמד אותנו כיצד אנו יכולים לזכות באותו שכר מובטח.
המסר העיקרי של פרשה זו הוא שאלוהים מעוניין להעניק לנו רווחה כלכלית ונפשית בארצנו. לשם כך הוא מספר לנו מה הם התנאים שאנו אמורים לעמוד בהם, כדי לזכות במה שהוא רוצה לתת לנו.
הוא מעוניין לתת לנו; עלינו מוטל להיות ראויים למתנתו, מתנת אלוהים: לרווחה, לשפע ולחיים מאושרים.
