גדול חכמי ישראל שחי לפני כאלפיים שנה, בימים שבהם חרב בית המקדש, היה רבן יוחנן בן זכאי. עליו הוטל להתמודד עם מציאות חדשה של חורבן המקדש וגלות, מציאות שהעלתה את השאלה: האם ייתכן קיום לאומי לעם ישראל ללא מרכז רוחני בדמות בית המקדש בירושלים? שאלה זו הייתה אקוטית בימים שבהם חווה העם את הזעזוע של חורבן המקדש, ורבן יוחנן בן זכאי נדרש להשיב עליה. כיום, אנו מביטים על ההיסטוריה ויודעים להשיב: כן, עם ישראל שרד, נשאר בעל תודעה לאומית איתנה, ואף שב לארצו בחסדי שמים. לפני אלפיים שנה לא היה הדבר ברור כלל.
כך מסופר בספרות חז"ל:
"פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב.
"אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה (-בית המקדש) שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל!
"אמר לו [רבן יוחנן בן זכאי]: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו, ו)."
(אבות דרבי נתן פרק ד)
רבי יהושע מביט על המקדש החרב וסבור כי אין עוד תקווה לעם. עד עתה היה המקדש מכפר על חטאי העם, ועתה יתפזר העם לשבטים ולפלגים שונים ויאבד מן העולם. אך רבן יוחנן בן זכאי מביט קדימה ויודע כי ישנו דבר אחד שמסוגל לאחד את העם ולכפר על חטאי הפירוד והכיתתיות: גמילות חסדים.
היסטוריונים מסוימים ראו בסיפור זה עדות על התנגדות, כביכול, של רבן יוחנן בן זכאי לפולחן בבית המקדש. הם התעלמו מהסיפור המופיע באותו מקור תנאי, אבות דרבי נתן, בצמוד לסיפור הקודם:
"…באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה וחרד. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב [טיטוס] את ירושלים ושרף את בית המקדש באש, קרע בגדיו, וקרעו תלמידיו את בגדיהם, והיו בוכים וצועקים וסופדים."
(אבות דרבי נתן שם)
כששמע רבן יוחנן בן זכאי על חורבן המקדש, הוא קרע את בגדיו, בכה וצעק. הכאב היה כבד מנשוא; האבל היה עמוק; השבר היה עצום. דווקא לכן הוא התבלט בשמיה של ההיסטוריה היהודית כאחד המנהיגים המשמעותיים, זה שהצליח להדריך את העם כיצד יוכלו לחיות ללא מקדש ולשמור על זהותם היהודית ועל ייחודם הלאומי.
למקדש אין תחליף. לכן אנו מצפים לו, לא מתייאשים ומבקשים בכל יום: "השב את העבודה לדביר ביתך". אך בינתיים ? גם אם מדובר באלפי שנים ? אנו מחזיקים מעמד ושומרים על הזהות בזכות הערבות ההדדית, גמילות החסדים, קהילתיות ואחדות.
