הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בתחילתה של פרשת השבוע 'כי תבוא', נחתם נאומו הארוך של משה ? נאום המצוות. מכאן ועד סוף התורה, נקרא תוכחות, אזהרות, ברכות, הבטחות ותיאורי פרידה נרגשים של משה מן העם; אך לא נמצא מצוות רבות נוספות, מלבד הציווי על הקמת המזבח ומעמד כריתת הברית בהר עיבל, ומצוות ספורות הקשורות לכתיבת ספר התורה והשימוש בו בעתיד: כיצד לנהוג בו ואימתי לקוראו.
שתי מצוות פותחות את פרשתינו, וחותמות את נאום המצוות הארוך: מצוות 'הבאת ביכורים' ומצוות 'מעשר עני'. שתי מצוות אלו מתייחסות אל היבול החקלאי בארץ ישראל, ומבקשות לחנך את האדם ולהעניק לו מבט יהודי-ערכי על התחום הכלכלי בחייו. שתי מצוות אלו, אחת המתקיימת עם ראשית היבול החקלאי, והשנייה המתקיימת לאחר אסיפת היבול ואגירתו ? נוגעות במישרין בשתי מערכות היחסים שהאדם מנהל בחייו: יחסי אדם וא-לוהים ויחסי אדם וזולתו.
תיאור חי של מצוות הבאת הביכורים אנו מוצאים במשנה:
"כיצד מפרישין [את] הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול [ענבים] שביכר, רימון שביכר ? קושרו בגמי ואומר: 'הרי אלו ביכורים' "
"כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות מתכנסות לעיר… היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-לוהינו'… החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים… וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: 'אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום?'… אפילו אגריפס המלך נוטל [את] הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודיברו הלוים בשיר…"
(משנה, מסכת ביכורים פרק ג)
נשים לב כי המצווה מתחילה מייד עם הפירות הראשונים שמבשילים על העץ. ברגע זה של סיפוק, נקרא האדם לסמן את הפרי הראשון ולהכיר בכך שתוצאות מעשיו ועמלו אינן הופכות אותו לאדון על היבול. דווקא הפרי הראשון נלקח לבית המקדש וניתן כתשורה לכוהנים.
סיומה של מצווה זו מלמד אותנו כי קריאה זו אינה מכוונת לדיכוי תחושת הסיפוק האנושית הטבעית. להיפך. כאשר יכיר האדם ויודה כי נכסיו ופרנסתו הם מתנה מא-לוהים, או אז יבואו הסיפוק, הנחת והאושר. כך מסתיים תיאורה של מצוות הביכורים בתורה:
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך."
(דברים כו, יא)
מכאן אנו עוברים אל המצווה הבאה, מצוות 'מעשר עני', המכוונת אל יחסי האדם וזולתו, וניתן לראותה כתוצאה ישירה של המסר אותו למדנו במצוות הביכורים.
בכל שנה, מצווה החקלאי בארץ ישראל להעניק אחוז מסוים מן היבול לכוהנים וללוויים. בנוסף לכך, ברוב השנים מפריש החקלאי 'מעשר שני' ? אחוז מסוים מן היבול הנאכל על ידי החקלאי ומשפחתו בירושלים. אך ישנן שנים [השנה השלישית והשישית במחזור שבע שנות השמיטה] שבהן אין החקלאי מפריש 'מעשר שני' אלא 'מעשר עני', הניתן "לגר, ליתום ולאלמנה".
במצווה זו מבטא החקלאי את תפיסת החמלה היהודית, המטילה על האדם אחריות לגורלו של הזולת. העובדה שלאדם אחד יש יבול ולאדם אחר אין את היכולת להתפרנס, קוראת אל האדם ומזמינה אותו לתקן את המציאות החברתית. האדם שמח עם פירות עמלו, עם השפע המסיר ממנו דאגה לשנה הקרובה, ובה בעת הוא נדרש לדאוג לכך שגם שכנו העני יזכה בשמחה.
בהקשר אחר כותב על כך גדול פוסקי ההלכה, הרמב"ם, את המילים הבאות:
"כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש ? אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו… ושמחה כזו ? קלון היא להם!"
(משנה תורה, הלכות יום טוב פרק ו)
מותר לשמוח וצריך לשמוח, אך אסור לשכוח את אלו שאין שמחה בליבם. כדי שהשמחה לא תהיה, חלילה, קלון, עלינו להביט סביב, להבחין בנזקקים ולהעניק להם.
