קדמה לתורה- פרשת יתרו

פרשת יתרו – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשתינו, פותחת בסיפורו של יתרו, חותן משה, שלאחר ששמע את סיפור קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, החליט לדבוק בעם ישראל. לשם כך בא המדברה יחד עם בתו ציפורה אשת משה והילדים גרשום ואליעזר.

עם בואו המדברה מספרת התורה על גילויי האהבה של משה כלפי חותנו יתרו, ואין מנוס מלשאול: לאיזה צורך מספרת התורה על פרטי הפגישה עם יתרו, ועל הארוחה החגיגית מרובת המשתתפים שהוכנה לכבוד האורח –

"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה…"
(שמות יח יב).

גם ההתייחסות של חכמינו ז"ל לפרטי המפגש הזה, אינה מובנת. לדוגמא:

"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ". אָמְרוּ: יָצָא מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחֲרֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שְׁכִינָה יָצָאת עִמָּהֶם…

"וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ". אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, אוֹ מִי נָשַׁק לְמִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יח, ז) "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם" מִי קָרוּי אִישׁ? הֲלֹא מֹשֶׁה!  שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יב, ג) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד".
(מכילתא דרבי ישמעאל שמות יח, ז)

המדרש מחדד מי נישק את מי ומי כיבד את מי, מה שעוד יותר מחדד את התמיהה על זה שהתורה מדגישה את קבלת הפנים והאירוח של יתרו.

תמיהה נוספת היא על מיקומה של הפרשה, מדוע נכתבה בפתח פרשת קבלת התורה. במיוחד שלחלק גדול מהמפרשים יתרו הגיע אחרי מתן תורה.

 אנו רואים לכל אורכה של הפרשה יחס חם ואוהב במיוחד של משה כלפי יתרו, שנטש את ביתו ואת נוף מולדתו והלך אל עם ישראל החונה במדבר היבש. כל זה קרה רק לאחר שיתרו, מעצמו, החליט להתגייר. לפני כן לא ניסה משה לשכנע את חותנו להצטרף אליו.

עם ישראל אינו מחפש גרים ולא להוט ל"מצטרפים חדשים". אדרבה, גוי שבא להתגייר, מנסה בית הדין לשכנעו להימנע מרעיון זה ומתאר לו בצבעים קודרים את כובד העול שהוא מבקש להיכנס תחתיו. אולם משהחליט מעצמו להתגייר, ועושה זאת מתוך ידיעה ברורה וכפי דרישות התורה, חייב עם ישראל לאהוב אותו יותר מאהבת אב ואם. זו מצוות האהבה הגדולה ביותר בתורה שנשנתה בתורה שלושים ושש פעמים! וזאת, כי קשה לגר. הוא לא מוגן בסביבתו הטבעית ולבו רך ושברירי.

לכן לאחר שבא יתרו לחסות תחת כנפי השכינה, יצא אליו משה מגדרו בביטויים של חום ואהבה, ובעקבותיו כל ישראל, כדי להנעים לו, לכבד אותו, "למשוך את לבו" ולהקל מעליו את כאב הזרות והגירות.

התורה כה מרחיבה בסיפור זה ללמדנו כי מידות טובות, במיוחד כאלו שבאות לידי ביטוי בקבלת השונה והאחר ובהבנת כאבו ורגשותיו, הם תנאי לקבלת התורה.

"דרך ארץ קדמה לתורה".