רצון חופשי או כפייה? – פרשת יתרו

פרשת יתרו תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והקומות הקדושים

פרשת 'יתרו' אותה נקרא בשבת הקרובה, מתארת את המאורע המכונן של עם ישראל לדורותיו: 'מעמד הר סיני'. במעמד זה שמע העם כולו, נשים, גברים וילדים, את 'עשרת הדברות', המניפסט המקוצר של היהדות הכולל עשר מצוות. במעמד זה קיבל העם את התפקיד להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", העם שיישא את דגל הקדושה וישאף להוביל אחריו את האנושות כולה אל חיי אמונה ומוסר.

למעמד החשוב הזה קדם משא ומתן בין א-לוקים לעם ישראל, כאשר המתווך הוא משה רבינו. א-לוקים שלח את משה להציע לעם לקבל את התורה:

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי; ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
(שמות יט, ג-ו)

משה ביצע את השליחות שהוטלה עליו והציע בפני זקני העם ומנהיגיו "את כל הדברים האלה אשר ציווהו ה'", והעם כולו ענה באחדות מופלאה: "כל אשר דיבר ה' – נעשה". הרושם העולה מקריאת הפרשה הוא שקבלת התורה על ידי עם ישראל נעשתה ברצון ובלב שלם. אך בתלמוד הבבלי אנו מוצאים תיאור אחר, שלא לומר הפוך, על שאלת ההסכמה של העם לקבלת התורה:

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
(בבלי שבת דף פח)

מדברי התלמוד עולה שא-לוקים כפה על עם ישראל את קבלת התורה באיומים קשים. תיאור זה מעלה מספר תמיהות: ראשית, מדוע הוצרך א-לוקים לכפות את קבלת התורה לאחר שהעם הסכים בנפש חפצה? שנית, מן התיאור במקרא מתקבל רושם שונה לחלוטין; ושלישית: איזה ערך יש להסכמה שבאה בעקבות איומים וכפייה?

הוגי היהדות לאורך הדורות עמדו על שאלות אלו וענו עליהן בדרכים שונות. נעיין בדברי שניים מהם.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות (אוקראינה, המאה ה-18), ראה בכפייה זו לימוד חשוב עבור האדם. עם ישראל אכן קיבל את התורה מרצונו הטוב, ולא נדרשה עבור כך כפייה כלשהי. אלא שכולנו מכירים את טבע האדם: רצון טוב הוא דבר שעלול להיעלם. לעיתים האדם מלא בתשוקה לעשות את הטוב והישר, ולעיתים האדם טרוד בבעיות ובקשיים ואינו מוצא בעצמו את הרצון ואת החשק להתאמץ למען עשיית המעשים הראויים. עבור ימים כאלו, אומר הבעל שם טוב, כפה א-לוקים על עם ישראל את קבלת התורה, כאומר: דעו לכם, שרצון טוב יועיל לפעמים, אך בפעמים אחרות תידרשו לכפות את עצמכם ולהתאמץ כנגד הנטייה הרגעית, כדי ללכת בדרך הישר.

הוגה חשוב אחר שעסק בזה הוא המהר"ל מפראג (ר' יהודה ליווא, פולין-צ'כיה, המאה ה-16). הוא ראה בכפייה זו היבט מהותי לתפיסת העולם היהודית. גם לדבריו, עם ישראל קיבל את התורה מרצונו הטוב, וזוהי הדרך הראויה והטובה לקבל את התורה; אלא שקבלה על בסיס רצון טוב יש בה ממד תמידי רעוע. כאשר האדם חי בתחושה של התנדבות, הוא איננו רואה את אורח החיים שלו כאורח חיים הכרחי שאי אפשר בלעדיו. א-לוקים רצה שעם ישראל יקבל את התורה מרצונו הטוב, אך היה חשוב לו להעביר מסר נוסף: יהודי אינו יכול ללא התורה. עם ישראל בלי התורה מאבד את זהותו ואת המשמעות הקיומית שלו. הכפייה לא נועדה כדי להכריח את העם, אלא כדי ללמדם שחיי תורה אינם עניין וולנטרי, אלא היבט קיומי וזהותי עמוק של העם.