הכפרי ובת המלך – פרשת יתרו

פרשת יתרו תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'יתרו', מתואר על המעמד נורא ההוד, בהיסטוריה האנושית: נתינת התורה מאת א-לוקים בכבודו ובעצמו. חמישים יום מאז יצאו בני ישראל מארץ מצרים, התרחש מעמד מופלא זה של גילוי נוכחות הא-לוקים. התורה והמצוות שניתנו בהר סיני חושפים בפנינו את הסוד העמוק ביותר: את הדרך לחיים השלמים ביותר.
במעמד הר סיני ניתנו 'עשרת הדברות', עשר מצוות שהן הגרעין הקשה סביבן נסובה הברית של עם ישראל וא-לוקיו. בתום מעמד זה, התחיל א-לוקים ללמד את משה, במשך ארבעים ימים ולילות, את כל המצוות, החוקים, המשפטים ודרכי החיים הכלולים בברית זו, בין א-לוקים לעמו.
הדיבר העשירי והאחרון, הינו אולי הקשה ליישום מכולם:

לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו, ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך.
(שמות כ, יג)

לאחר סדרה של דברות העוסקות במצוות הקשורות להכרה במציאותו של א-לוקים, ובהתנהגות תקינה בין אדם לחברו, באה מצווה החודרת אל תוך רצונותיו ומאווייו הכמוסים ביותר של האדם: 'לא תחמוד!'. האדם מצוּוה שלא לחוש רגש של חמדה ורכושנות כלפי דבר שאינו שלו, אף אם הוא נחשק ביותר.

מצווה זאת נשמעת ככזו שרק יחידי סגולה מסוגלים ליישם. גם אלו המאמינים בבחירה חופשית וביכולתו של האדם לרסן את עצמו בהתנהגותו המעשית, עדיין מוסיפים לתפוס את היצרים והרצונות הכמוסים כאינסטינקטיביים ולפיכך גם כבלתי ניתנים לריסון.

רבי אברהם אִבּן עזרא היה משורר, פילוסוף, מדען ופרשן מקרא דגול בספרד של המאה ה – 12; בבואו לבאר את התוכן הכביר של מצווה זו, הוא ממשיל משל נהדר:
אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה: איך יהיה אדם שלא יחמוד… בליבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?!

ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי יידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיו לו כנפים לעוף השמים…

ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חוכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם… ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד… שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו… על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
(ראב"ע שמות כ, יג)

האבן עזרא מתאר משל השאוב מתוך עולם של הבדלי מעמדות: אדם כפרי פוגש בת מלך נאה ביותר, במידה והוא אדם בר דעת, הוא לא יפתח כלפיה שום רגש של חמדה, כיוון שהוא יודע שאין סיכוי לאדם במעמדו לשאת לאישה את בת המלך. הוא אינו חומד את בת המלך, כשם שאין הוא מתאווה לכך שיהיו לו כנפיים שיוכל לעוף בהם בשמים.

הנמשל נפלא לא פחות מן המשל, והוא אקטואלי גם בימינו: הרכוש והנכסים המצויים ברשותנו, בן או בת הזוג שלנו, והאנשים שאנו זוכים שיהיו נוכחים בחיינו, כולם הינם מתנת א-לוקים. ככל שנתאמץ להשיג דבר אותו א-לוקים לא ייעד עבורנו – לא נצליח, כשם שלעולם לא יצמח לנו כנפיים. בדיבר 'לא תחמוד' א-לוקים מבקש מאיתנו להקנות לעצמנו את ראיית עולם זו הרואה את כל מה שקיים ברשותנו כמתנה א-לוקית. דבר שיגרום לנו שלא נחמוד שום דבר שאינו שייך לנו.

התורה הנחילה לנו במעמד הר סיני כי תשוקותיו של האדם ומאווייו, אינם מנותקים ממהלך מחשבותיו ומאורח חייו, והם תוצאה של ראיית העולם שלו.

התורה איננה שואפת להורות לנו כיצד לפעול; אלא באה להשפיע על ראיית העולם שלנו, להפוך אותה לטובה יותר ואמיתית יותר; ודרך כך להשפיע על דרך חיינו, על הפעולות שלנו, ואפילו על המחשבות והרצונות שלנו.