תודעת החסד היהודית – פרשת משפטים

פרשת משפטים – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת משפטים עוסקת ברובה בדינים שבין אדם לחברו; דיני ממונות, נזיקין וכל מה שקשור ל"משפטים", והראשון שבהם הוא דין עבד עברי ושחרורו.

כשנתבונן בפרטי מצווה זו, ניווכח לראות שיש בה הרבה מהמאפיינים של החמלה והחסד שמוטלות על כל יהודי בגופו וממונו, ומסיבה זו היא באה ראשונה לכל דיני הממונות.

עבד עברי. כבר מהתואר שלו אנו מבינים שהוא לא צדיק גמור. הוא אפילו לא מכונה כ"ישראל", אלא "עברי". מדובר בעבריין מפוקפק שגנב כסף, נלכד ואין לו לשלם. אך לעומת ה"עבד" שלפי כללי העולם העתיק הפך להיות נטול זכויות שמתבטל כליל לאדונו וגחמותיו, הרי שהעבד העברי מקבל זכויות כה רבות ומשמעותיות, עד שהתלמוד מסיק מהן:

"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"
(קידושין כ').

לפי התורה, העבד אמור לחיות באותה רמת חיים של האדון מבחינת תזונה ודיור. האדון צריך לחתן אותו , ואם היה נשוי – לפרנס את משפחתו.

אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות מהסוג שהאדון בעצמו לא היה עושה. אסור להעבידו בפרך, או להטיל עליו עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק, ואסור להעביד אותו בעבודות שאין בהן תועלת. אסור לאדון להעליב את העבד ובוודאי לא לפגוע בו פיזית.

במקרה שהאדון ירד מנכסיו ויש לו רק בגד אחד, האדון לא יכול לקחת את המלבוש לעצמו, שנאמר ”כי טוב לו עמך” (דברים, ט"ו, ט"ז), וגם לא למנוע משניהם מלהשתמש בבגד כיוון שזו מידת סדום. כך שהאדון מחויב לתת לעבד את המלבוש.

לא זו בלבד, אלא ברגע שהעבד מחליט להסיר מעליו את עול העבדות ולחיות חיים רגילים, חייב האדון לשחרר אותו ללא כל שהות, לאחר שהחזיר לאדון את הכסף ששילם עבורו.

זו ההזדמנות שמעניקה התורה לכל אדם לחיות חיים רגילים, לדאוג לעצמו ולהיות בן חורין. חובת שחרור העבד בשנה השביעית או בכל זמן העבד בוחר בו – מהווה אמירה ברורה: האדם אינו בעלים על ממונו אלא אלוקים, שרצונו בעולם של חסד, חמלה, אהבה ונתינה.

בהמשך הפרשה נראה כי חובת החסד חלה גם כלפי אדם זר לחלוטין. למשל, מצוות הלוואת כספים לנצרך, היא, למרבה הפלא חובה גמורה על כל בעל ממון. מצווה זו חשובה יותר מנתינת צדקה. המלווה, שאסור לו ליטול אפילו פרוטה אחת של ריבית, גם כשמגיע זמן הפירעון אומרת לו התורה "לא תהיה לו כנושה". האם מבחינה הגיונית יש צדק במצווה זו? האם אני חייב להלוות כספים לכל עני? כן. אם לך יש ולו אין. כי העשירות שלך הוא ה"פיקדון" שנתן לך אלוקים, שרצונו: עולם חסד יבנה.

גם כשהנצרך לא צדיק, ואפילו לא נוהג כראוי, מצווה התורה להגיש לו עזרה בשעת מצוקה תוך עדיפות על עזרה שאדם צדיק זקוק לה.

דבר זה נלמד בתלמוד מהפסוק שבפרשתנו:

"כי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"
(שמות כ"ג, ה)

מי הוא השונא?
שואלת הגמרא – וכי מותר לשנוא?

אלא מדובר ברשע שמצווה לשנוא אותו, ולמרות זאת, כשהוא במצוקה, "תעזוב מה שבליבך עליו". והתלמוד קובע: תסייע לו גם על חשבון עזרה יותר נחוצה לאדם צדיק, וזאת כדי לכופף את יצר השנאה שבלב!