משפטים – בהירות ובחירה – פרשת משפטים

לאחר שקראנו בשבוע שעבר על האירוע המשמעותי ביותר לעם היהודי – 'מעמד הר סיני', והתפעלנו מתיאור פסגות של אמונה וחוויות נשגבות, באה פרשת השבוע 'משפטים' ומנחיתה אותנו אל קרקע המציאות האפורה, ולעיתים גם עכורה. דיני נזיקין, אחריות, עבדים ושפחות; התמודדות עם תופעות של שוחד, ריביות מופרזות, אלימות, רצח וגניבה – אלו הן ההלכות אותן נקרא השבוע.

בסיומה של הפרשה נופתע לגלות כי כל ההלכות הללו כלולות במסמך המכונה "ספר הברית". מתברר כי העיסוק ברובד הנמוך של החיים ובתופעות הפחות מזהירות של החברה האנושית, הוא חלק בלתי נפרד מהברית שבין עם ישראל וא-לוקים. 'מעמד הר סיני' לא הסתיים בחוויות נשגבות, אלא ביקש לעורר בני אדם לתיקון חברתי של ממש, לשינוי החודר אל תוך החיים.

בפסוק הראשון הפותח את הפרשה אנו קוראים:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם."
(שמות כא, א)

הביטוי "תשים לפניהם" הוא ביטוי מעניין. כמובן שמדובר במטאפורה, שהרי חוקי התורה אינם חפץ פיזי שניתן להניחו לפני קבוצת אנשים. מהו הערך המוסף של ביטוי מטאפורי זה אל מול ההוראה הרווחת בתורה "דבר אל בני ישראל"?

ואל מי מתייחסת המילה "לפניהם"? לפני מי יש לשים את החוקים המקראיים?

הפרשנים הקלאסיים הבינו כי המילה "לפניהם" מתייחסת אל העם כולו. כך, לדוגמא, רבי חיים אבן-עטר (מרוקו 1696 – ירושלים 1743), מחשובי פרשני המקרא, מרחיב ומבאר כי היה ניתן לחשוב שיש חלקים בתורה שכל אדם חייב להיות מודע אליהם, כמו הלכות כשרות והלכות שבת, ולעומת זאת יש חלקים בתורה, דיני נזיקין לדוגמא, שרק מקצוענים צריכים להכיר מקרוב. תפיסה זו באה התורה לשלול. את חוקי הנזיקין וההתמודדות עם תופעות חברתיות שליליות, יש לשים לפני העם כולו. ידיעת חוקים אלו היא חלק מתהליך חינוכי ששם לעצמו מטרה לעצב אדם שחש קירבה והזדהות עם אורח החיים המוסרי המשתקף מחוקים אלו.

כאמור, הביטוי המטאפורי "תשים לפניהם" זוקק עיון. שניים מגדולי הפרשנים בימי הביניים הביעו דעתם על משמעות ביטוי זה, ובכך לימדו אותנו שני עקרונות חינוכיים חשובים. גדול פרשני המקרא, רש"י (רבי שלמה יצחקי, צפון צרפת, 1040–1105) ראה בביטוי "תשים לפניהם" הוראה על הבהירות החיונית בחינוך ובלימוד:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו! לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם' – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם."
(רש"י לשמות שם, שם)

כאשר אנו מלמדים, איננו מבקשים רק להנחיל ידע. אנו מבקשים להביא את החניך אל טעימה והפנמה של התכנים הנלמדים. החומר הנלמד צריך להיות מוגש לפני התלמידים "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". כך גם מסביר רבי יוסף קארו (מגדולי הפוסקים, ספרד 1488 – צפת 1575) את בחירתו בשם "שולחן ערוך" לספרו ההלכתי המונומנטלי:

"וקראתי שם ספר זה 'שולחן ערוך', כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים."
(הקדמה לספר שולחן ערוך)

לעומת זאת, פרשן אחר מימי הביניים, רמב"ן (רבי משה בן נחמן, ספרד 1194 – ירושלים 1270) ראה בביטוי "תשים לפניהם" משמעות אחרת. לדבריו:

"אמר להם משה: הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום אם תעשו כן… שיאמרו אם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם."
(רמב"ן לשמות יט, ז)

כאן אנו עומדים על עיקרון חינוכי נוסף. לא נכון לכפות את החניך לאמץ את תפיסותיו של המחנך. על המחנך להגיש לפני החניך את התכנים הנלמדים, את הערכים ואת החוקים – והתלמיד יבחר האם לאמץ אותם או לדחותם. אל לנו לחשוב כי יש בידינו היכולת להכריח את החניכים, או את ילדינו, ללכת בדרך שאנו בחרנו עבורם. החובה המוטלת עלינו היא להגיש להם בבהירות את מה שאנו מאמינים ודוגלים בו, כדי שהם יפנימו לבד ויבינו את הדרך הנכונה ללכת בה. אולם לבסוף יש לתת להם את זכות הבחירה של כל אדם.