אש מתוך החיים
הרב שמואל רבינוביץ ? רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'צו', אותה נקרא בבית הכנסת בשבת הקרובה, אנו קוראים פרטים רבים השייכים אל הלכות הקרבנות ואופני הקרבתם בבית המקדש. שוב ושוב מרתק לגלות, כיצד הפסוקים העוסקים בבית המקדש שאיננו עומד על תלו בירושלים כבר כאלפיים שנה ונראים כחסרי משמעות עבור האדם החי בתקופה ובתרבות שונה כל כך, טומנים בחובם רעיונות משמעותיים ובעלי תוכן השופכים אור על חייו של האדם, ושל האדם היהודי בפרט, גם לאחר אלפי שנים מעת כתיבתם.
הפרשה פותחת בהלכה הנוגעת למדורת האש שבערה על גבי המזבח, המדורה שלתוכה היו משליכים את איברי הבהמות-הקרבנות לאחר שחיטתם. בבסיסה של מדורה זו היו מונחים גזרי עצים שבערו ללא הפסקה. והנה, אף שהקרבת הקרבנות נעשתה בשעות היום בלבד, אוסרת התורה על כיבוי האש בכל שעות היממה:
"והאש על המזבח תוקד בו; לא תכבה."
(ויקרא ו, ה)
ושוב:
"אש תמיד תוקד על המזבח; לא תכבה."
(שם שם, ו)
חזרה מיותרת-לכאורה זו, הביאה את חכמי התלמוד לדרוש את הפסוקים וללמוד מהם הלכה נוספת: האש הבוערת על המזבח, לא נועדה עבור הקרבנות בלבד, אלא עבור מטרות נוספות. שתי פעולות נוספות נעשו בכל יום בבית המקדש באמצעות אש: הדלקת המנורה והקטרת הקטורת שהפיצה ריח טוב במקדש. שני שימושים אלו שנעשו באש, נעשו על ידי אותה אש שבערה על המזבח.
במבט ראשון, מדובר בהלכות שאינן רלוונטיות כאשר אין מקדש, אין מנורה ואין קטורת. אך אחד מפרשני המקרא הדגולים שחי ופעל בגרמניה במאה ה-19, הרב שמשון רפאל הירש, הפיק מהלכות אלו רעיון, או שמא נכון יותר לומר: בשורה, הרלוונטית לכל אדם בכל דור.
הפעולות שנעשו בבית המקדש הן פעולות סימבוליות ברובן, המייצגות אופנים שונים של עבודת האלוהים על ידי האדם. כך, מסמלת המנורה את האור והטוהר. לא לחינם אנו מדליקים נר-נשמה על אנשים קרובים שהלכו לעולמם. הלהבה המרצדת מסמלת את החיים, את הנשמה הבוערת באדם, כמאמר הכתוב "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). גם הקטורת ? המפיצה ריח נעים – מסמלת מצב רוחני מיוחד ואווירה נעלית.
לעומת זאת, הקרבת הקרבנות היא מעשה שקשה למצוא בו סמל רוחני. זו עבודה גשמית הנעשית בבעלי חיים ? שחיטה, זריקת דם, שריפת אבירים, כל אלו מייצגים את המעשים שאינם רוחניים במהותם אלא חומריים. מעשים אלו שכאשר הם נעשים מתוך טהרת הלב ומתוך כוונה ראויה, גם הם הופכים להיות קדושים ונעלים.
האש שמבעירה את החלקים הרוחניים, אומר הרב הירש, צריכה להילקח דווקא מאותה מדורה המשמשת להקרבת הקרבנות. בכל אדם קיימת נטייה לנתק את החוויות הרוחניות, את האידאלים, הערכים ותחושת הטהרה הנלווית אליהם, מהתחום הגשמי והחומרי. לפעמים נדמה לנו כי רק באמצעות ניתוק מוחלט מחיי היום-יום נצליח לבודד ולחוות את אותן חוויות רוחניות נעלות. אך התורה מדריכה אותנו אל הצעד ההפוך: להפיק את החוויות הרוחניות דווקא מתוך אותן פעולות חומריות.
זאת מפני שכאשר אנו מנתקים את החוויות הרוחניות מחיי היום-יום, הן נותרות מנותקות גם בהשפעתן על החיים. אדם יכול לחוות חוויה נפלאה בעלת משמעות כבירה, אך אם לא ישכיל להפיק אותה מתוך החיים, היא לא תשפיע אל תוך החיים, היא לא תשנה את חייו ותהפוך אותם למתוקנים יותר. רק באמצעות חיבור של החוויות הרוחניות אל החיים, ניתן לממש את התקווה ואת התפקיד המוטל על כל אדם: "לתקן עולם במלכות שדי".
-q42lp1jtpbwff35uj4h5dqrjy95bqobqxzbw6ilxck.jpg "המסע-לירושלים-1")
-q42lp1jtpbwff35uj4h5dqrjy95bqobqxzbw6ilxck.jpg "המסע-לירושלים-9")
