צום עשרה בטבת שאנו מציינים היום הוא סמל לתקווה בזמנים החשוכים ביותר. בעשרה בטבת אנו מציינים את היום בו החלו הבבלים את המצור על ירושלים, מצור שהביא לחורבנה של העיר ויציאה לגלות.
אז למה הוא מסמל תקווה? כי בתאריך זה, מאות קילומטרים משם, בבבל עצמה, ישב יחזקאל הנביא שגלה מהארץ כעשור קודם לחורבן. בהיותו בבבל הוא מקבל את הבשורה הקשה על חורבנה של ירושלים, אך במקביל אליו מגיעה גם הנבואה על העתיד להתרחש.
דווקא מתוך חשכת הגלות האיומה, מהבשורות המרות על החורבן, יחזקאל מתאר מראה אחר.
מראה בו המוות מקבל חיים, עצמות יבשות קמות לתחיה, האנשים האבלים המרגישים כי אין להם תקווה מתאספים להופכים לעם שלם המשקם את חייו: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם"
בעיצומה של המלחמה הקשה עם קורבנות קשים אנו צריכים להתחבר אל התקווה בנבואתו של יחזקאל ולזכור שהקב"ה הבטיח כי נחיה פה על אדמתינו.
צום קל.
