שביעי של פסח-תשע"ו
מהי חירות?
הרב שמואל רבינוביץ-רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
היום האחרון משבעת ימי חג הפסח מכונה בשם הפשוט והקליט: 'שביעי של פסח'. המיוחד ביום זה הוא קביעתו לחג העומד בפני עצמו. בשונה מחמשת הימים שלפניו שהם 'חול-המועד' – כמין תערובת של קודש וחול, עומד 'שביעי של פסח' לעצמו כ'יום-טוב' האסור בעשיית מלאכה בדומה ליומו הראשון של חג הפסח (השנה, 'שביעי של פסח' מתחיל ביום חמישי בערב ומסתיים למחרת עם כניסת השבת). ביום זה נשמע בבית הכנסת את 'שירת הים' ? השירה אותה שר עם ישראל בניצוחו של משה רבינו לאחר הנס הגדול: קריעת ים סוף. שהתרחש ביום זה, שבעה ימים לאחר שחרורו של עם ישראל ממצרים וצאתו לחירות.
רגע לפני שהים נחצה לשניים ואיפשר לעם ישראל לעבור בתוכו, אנו נחשפים לדרמה מטלטלת. מצבו של העם היה קשה ביותר: לפני שבעה ימים בלבד הם יצאו לחופשי, וכעת הם עומדים על שפת הים, הצבא המצרי האדיר מאחוריהם ולהם אין להיכן לברוח. נראה כי הגלגל עומד להתהפך ובקרוב הם יחזרו ויהיו עבדים מושפלים במצרים, ואולי בגלל הבריחה אף תכבד העבודה.
התגובות למצב זה היו מגוונות. היו כאלו שהגיבו בכעס וביאוש והעדיפו לחזור למצרים. אך היו גם כאלו שהגיבו בצורה אחרת ונשאו תפילה לאלוקים מעומק לבם:
"וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'."
(שמות יד, י)
מיד לאחר מכן אנו נתקלים בפסוק תמוה:
"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!"
(שם, טו)
בפסוק זה קיים קושי פרשני: לא נאמר קודם לכן שמשה צעק אל אלוקים. העם צעק, ולא משה. מדוע אלוקים אומר למשה "מה תצעק אלי"? בנוסף לכך, קיים בפסוק זה קושי תיאולוגי: אדם מאמין הנקלע לצרה פונה אל אלוקים ומתפלל אליו. זהו דבר טבעי ביותר שהתורה רואה אותו בחיוב. מדוע דווקא כאן, בנקודת השפל הקשה ביותר, אומר אלוקים למשה "מה תצעק אלי"?
חכמי המדרש עמדו על שני קשיים אלו ומצאו להם פיתרון מקורי. כך הם אמרו:
אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר: בשר-ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו אינו מאזין לדבריו, אך אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הכל שווים לפניו – הגברים והנשים, העבדים, העניים והעשירים… תדע לך, כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה… וכתוב "ויצעקו אל ה'", התחיל משה אף הוא מתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה עומד ומתפלל? כבר התפללו ב־?נֶי ושמעתי תפילתם, שנאמר "מה תצעק אלי".
(מדרש רבה לספר שמות, פרשה כא)
איזה פיתרון נפלא! משה אכן לא התפלל, אלא רק רצה להתפלל, אך לפני שהספיק לפתוח את פיו אמר לו אלוקים: אין צורך בתפילתך, תפילת העם כבר נשמעה. הקשיים – הפרשני והתיאולוגי ? נפתרו באחת. התפילה היא אכן חשובה ונצרכת, אך אין צורך דווקא בתפילתו של מנהיג. גם אנשים מן השורה, גברים ונשים, עבדים, עניים ועשירים, תפילתם מתקבלת.
לא במקרה המסר הזה נכתב בדיוק כאן, רגע לפני השחרור הסופי. עם ישראל היוצא מעבדות לחירות, הכיר סוג מסוים של חירות: המצריים, המשעבדים האכזריים, היו בני-חורין. אף אחד לא שלט עליהם. היכרות זו היוותה סכנה גדולה, מפני שעם ישראל היה יכול לאמץ לעצמו סוג כזה של חירות, חירות שדורסת את הזולת.
לא בשביל חירות כזו הם יצאו ממצרים.
רגע לפני השחרור הסופי מגלה אלוקים את אופייה של החירות הרצויה. זוהי חירות המוענקת לכל אדם באשר הוא, ללא כל הפליה, מתוך נתינת ערך אינסופי של אדם. תפילתו של האדם הפשוט ביותר מתקבלת כמו תפילתו של המנהיג הנערץ.
פירושה של החירות לשמה יצא העם ממצרים הוא זה: האמונה שבעיני אלוקים כל אדם הוא בעל ערך, כל אדם ראוי שתפילתו תישמע, כל אדם ראוי לאושר.
או במילותיה הנפלאות של (הכרזת העצמאות של ארצות הברית) United States Declaration of Independence:
We hold these Truths to be self-evident, that all Men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty, and the pursuit of Happiness.
תרגום: מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר.
