מה פרשת השבוע היום? – פרשת שבוע לפי תאריך כולל קריאה בתורה

"קנאות"- פרשת פנחס

פרשת פנחס – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ  רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

קנאות, כשהיא נובעת מעיניים צרות ולב רע, אין מידה מגונה הימנה.  אבל יש קנאות שאותה משבחת התורה ואותה אנו מזכירים בהערצה עד היום. זו הקנאות של פנחס נכדו של אהרן הכוהן.

בימים הנוראים, כשעם ישראל שופך נפשו לפני אלוקים ומבקש זכויות, באחת מהתפילות שבסוף הסליחות אנו מבקשים:

רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קַנָּאוּתֵהּ דְּפִינְחָס קֵנָּאָה (-א-ל רחום, זכור נא לנו את קנאותו של פנחס הקנאי).

הסיפור של פנחס התרחש בשלהי ימי עם ישראל במדבר. מגפה השתוללה במחנה ישראל ובתוך זמן קצר הביאה למותם של 24,000 בני אדם. פנחס, איש די אנונימי עד לאותו רגע, יכול היה לשבת באוהלו ולהמתין עד יעבור זעם, אבל הוא ידע את סיבת המגפה:

”וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ה, א-ג)

בשיאו של החטא, שמכונה במקורותינו "חטא בעל פעור" קם נשיא שבט שמעון וביצע חטא מגונה עם כזבי בת צור נשיא מדיין. המקרה המזעזע, הפומבי, גרם לסערה גדולה במחנה; איש לא ידע מה לעשות עד שקם פנחס מתוך הקהל, והרג את שניהם יחד ברגע שהם היו עסוקים בביצוע המעשה המגונה.

פנחס היה איש שלום שהיה יצוק מדמותו של סבו אהרן. לא לחינם מדגישה התורה בפתח פרשת פנחס את עובדת היותו נכד אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות" (מסכת אבות, א, ה), כפי שנאמר:

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כה, יא)

אלוקים הבין לליבו של פנחס וידע את מניעיו. זו לא הייתה קנאות חמומת מוח הנובעת מרתיחה פנימית בלתי מבוקרת. זו הייתה התמסרות למען הצלת עם ישראל. בתלמוד מובא שבמעשהו היה מוכן לאבד את העולם הזה ואת העולם הבא. הוא הביט בעיניים כלות על עשרות אלפי הרוגי המגפה ולא יכול היה לעמוד מנגד. זו הקנאות שהתורה מעריכה כמודל לחיקוי, זו שאין בה כל שאיפה לשלהוב יצרים והלהטת רוחות, אלא שמניעיה באים מתוך רגשי אהבת ישראל.

שנים רבות אחרי המעשה, כאשר ישבו בני ישראל בארץ ישראל, הוכיח פנחס את תכונותיו המנהיגותיות, שביטאו יותר מכול את יישוב הדעת (היפך מקנאות חמומת מוח) ואת רדיפת השלום (היפך מקנאות מזויפת המחרחרת ריב). בספר יהושע (פרק כ"ב, יא-יב) מסופר שעם ישראל כולו התאסף למלחמה נגד בני ראובן שבנו "אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"… וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא (!) כשחלק מהטענה היתה:

הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֺן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה' ?
(פרק כ"ב, י"ז)

אולם פנחס, הכהן הגדול, שקנה עולמו דווקא באותו "עוון פעור" עת השתמש במידת הקנאות, הקשיב לדברי בני ראובן, והשתכנע שאין כוונתם רעה. הוא השכין שלום בעם, ובכך מנע מלחמת אחים שתוצאותיה היו עלולות להיות הרון אסון. ולא בכדי זכה לשכרו:

"לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"…
(במדבר כה יב)

פנחס מלמד אותנו שקנאות אמיתית איננה נובעת מכעס או מגאווה, אלא מתוך תחושת אחריות עמוקה. אין מטרתה לעורר מחלוקת, אלא להגן על הקהילה כאשר אחרים קופאים על שמריהם. ובו בזמן, סיפורו של פנחס מזכיר לנו שגם אדם שפעל בעבר בקנאות נועזת, יכול להפוך למנהיג של שלום והבנה.