מה פרשת השבוע היום? – פרשת שבוע לפי תאריך כולל קריאה בתורה

הכרת הטוב – פרשת מטות – מסעי

הכרת הטוב – פרשת מטות – מסעי תשפ"ה

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת זו אנו קוראים שתי פרשיות: מטות ומסעי. בפרשת מטות אנו למדים מסר חשוב שהוא אחד מעיקרי היהדות.

היה זה אחרי המגפה שהתרחשה במחנה ישראל עקב חטא בנות מואב ומדיין. משה מצטווה לנקום במדיין מיידית, לפני שייפטר מהעולם.  בפועל, לא זה מה שמשה רבינו עשה. הוא ציווה לפנחס שינהל את מלחמת הנקם.

הדבר תמוה, איך העז משה רבינו לסטות מציווי ה' המפורש "נקום" (במדבר לא, ב),  שפירושו הפשוט שינקום בעצמו? מדוע הוא בעצמו לא עשה זאת?

אנו מוצאים את פירושו של רבינו בחיי (בן אשר אבן חלואה (ה'ט"ו, 1255 – ה'ק', 1340) תלמיד הרשב"א, גאון ומקובל, סרגוסה – ספרד):

"אבל משה שנתגדל במדין וישב על הבאר לא הלך, היינו דאמרי אינשי בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא (באר ששתית ממנו מים אל תשלך בו עפר)".

משה רבינו שהביא את התורה ואת המצוות וידע יותר מכל בן אנוש מהו רצון ה' ואיך מקיימים אותו, הבין שכשאלוקים אומר לו "נקום" בבני אומה שבאדמתה מצא מפלט כשנמלט מפרעה, אין הכוונה שהוא ינקום בפועל, אלא על ידי שליח.

משה רבינו, אבי האומה, סולל כאן דרך לדורות. שום דבר אינו מצדיק פעולה שיש בה משום כפיות טובה. כפיות טובה אין לה הצדקה בשום סיטואציה.

זו לא הפעם הראשונה שמשה רבינו נמנע מביצוע "מטלות שמימיות" עקב "הכרת הטוב" – כך אנו מוצאים את משה בעידן גלות מצרים נמנע מהכאת המים והעפר, ומורה לאהרן לעשות זאת, וכלשון חכמינו:

"אמר לו הקב"ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך, לפיכך לקו על ידי אהרן".

הכרת הטוב היא מעיקרי היהדות, ולא לחינם נקט המדרש באמירה שהיא נשמעת רדיקלית וקיצונית, אבל היא נכונה, והמציאות מוכיחה:

"אשר לא ידע את יוסף", כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה, שהרי כתוב אשר לא ידע את יוסף ובסוף אמר (שמות ה) לא ידעתי את ה'."

(הפרשן הקדמון רבינו בחיי בשם המדרש).

פרעה, שבזמן הרעב במצרים העריץ את יוסף שבחוכמתו הביא פתרון לשנות הרעב ואף הילל את אלוקים שנתן לו חוכמה כה נפלאה, 'שכח' את טובתו של יוסף, ומשכך, בהמשך, מהר מאוד כפר גם בגדלותו של אלוקים.

כפיות טובה היא מידה שמשחיתה את הנפש וזו הסיבה שהתורה כה מתעבת אותה, ומשכך: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כ"ג, ח), ופירש רש"י: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק"… אנו מצווים להכיר טובה למצרים. הסבל שגרמו לנו היה נורא, אבל בסוף, הייתה לנו שם "אכסניה"…

התורה מלמדת אותנו שהכרת הטוב – גם כלפי מי שלימים גרם לנו סבל – היא עיקר מוסרי שאין לוותר עליו. משה רבנו, גדול הנביאים, הורה לנו במעשיו כי הכרת תודה – גם כלפי מקורות בלתי מושלמים – היא חובה קדושה. בעולם השוכח במהרה, היהדות מזכירה לנו: אין מקום לכפיות טובה בליבנו. שהרי מי שכופר בטובתו של חברו, עלול לשכוח גם את חסדיו של הקב"ה. הבה נבקש לחיות בעיניים זוכרות ובלב מודה.