אחד המאורעות אותו סקר משה בנאומו הראשון, היה מינוי השופטים. לאחר שהסביר מדוע נוצר צורך להקים מערכת משפט נרחבת, הוא מספר על ההוראות אותן הורה לשופטים טרם מינויים:
"ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אחיו ובין גרו."
(דברים א, טז)
המילים "ושפטתם צדק" הן בעלות משמעות כפולה. המשמעות הפשוטה היא לדאוג שהשפיטה תהיה צודקת, הגונה וישרה. אך המילה 'צדק' יש לה משמעות נוספת, שונה: צדקה. כך פירש זאת אחד מחכמי ישראל בימי הביניים, רבינו בחיי בן אשר (ספרד, 1255-1340). לדבריו: "ושפטתם צדק – זו פשרה, שהוא משפט הבא מצדק."
כלומר, השופט איננו אמור לשאוף למצות את הדין על פי הצדק המוחלט, אלא לרכך את הוויכוח בין הנידונים, להנחות אותם אל מצב בו שני הצדדים מוותרים מעט ומתפשרים, לבצע 'צדקה'.
השאיפה אל הפשרה איננה מקרית. בנבואתו של ישעיהו, אותה נקרא השבוע ב'הפטרה' שלאחר קריאת התורה, מבשר ישעיהו על העתיד הטוב הצפון לירושלים:
"ציון במשפט ת־?פ־?ד״ה, ו?ש??ב״יה? בצדקה."
(ישעיהו א, כז)
הצדקה והפשרה הן הדרך שבה אדם מצליח לפנות מקום בלבו לזולת. העמידה על שורת הדין, אף אם יש בה צדק, יש בה הבעה של אגואיזם מטריד. גם אם אדם חטא לך, גם אם הזולת חייב לך ? אדם אינו אמור לחיות במצב נפשי של תובע. להיפך. ההבנה שכפי שלזולת יש חסרונות, כך גם אני לוקה בחסרונות כאלו או אחרים, היא הבנה בסיסית המשנה את עמידתו של האדם אל מול החברה.
ואכן, בתיאור המופיע בתלמוד על הגורמים לחורבנה של ירושלים, אנו מוצאים את הגורם הבא:
"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין."
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא דף ל)
במבט ראשון, משפט זה נראה פרדוקסלי. המינוח "לפנים משורת הדין" מצביע על כך שאין מדובר בדרישה בסיסית הנדרשת מן האדם, וכיצד, אם כן, ניתן להעניש על כך?
אכן, טמון כאן רעיון חשוב: על האדם להתעלות מעל העמדה הבסיסית הדורשת את המגיע לו. התנהלותו של האדם אמורה להיות רכה יותר, מכילה יותר, דורשת פחות. אין זו המלצה, אלא חובה. כך היא הדרך הנכונה לחיות.
