פרשת שופטים – תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ– רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת השבוע 'שופטים' עוסקת בעיקר במבנה ובסמכות של רשויות השלטון במדינה היהודית שמתנהלת על פי חוקי התורה.
אם נרצה לסכם בקצרה, מדובר בשלוש רשויות נפרדות: הרשות המדינית-פוליטית שבראשה עומד המלך; הרשות השופטת והאוכפת שבראשה ניצבים השופטים היושבים בירושלים; ורשויות הדת שבראשן עומדים הכוהנים.
לצד שלוש רשויות אלו קיים הנביא, אדם נטול סמכות ביצועית שתפקידו להאיר את ההיבט הרוחני-מוסרי הראוי לעם.

בהיסטוריה אנו יודעים על נביאים שניצבו אל מול מלכים באומץ. אמנם הם היו נטולי כוח אך דבר אלוקים נישא בפיהם, והם הוכיחו את המלכים על התנהלותם המושחתת.
הסיפור המפורסם ביותר הוא על אליהו הנביא בכרם נבות. אחאב מלך ישראל, שהיה מלך חזק, חשק בכרם של נבות, אזרח מן השורה, כרם שהיה צמוד לארמון המלך בעיר יזרעאל.

לאחר שנבות סירב למכור למלך את הכרם, יזמה המלכה, איזבל, תוך הסכמה שבשתיקה של בעלה המלך, עלילה כנגד נבות שהובילה להריגתו ולאחר מכן אחאב השתלט על הכרם הנחשק.
בעקבות מעשה נפשע זה, בא אליהו הנביא והוכיח את אחאב, והזהירו כי מעשה זה יביא למותו ולהשמדת בית המלוכה, כאשר הוא קורא בפניו את המשפט המהדהד:

"הרצחת וגם ירשת?!"

גם על אלישע הנביא מסופר כי כאשר שאל יהורם, מלך ישראל, האם הוא עתיד לנצח במלחמה מול מואב, המדינה השכנה ממזרח לישראל, השיב לו אלישע בחריפות:

"מה לי ולך?! לך אל נביאי אביך ואל נביאי אימך!",

כאשר הכוונה לנביאי הבעל עובדי האלילים.

כך גם ישעיהו הנביא שהוכיח והזהיר את חזקיהו מלך יהודה, חולדה הנביאה שהוכיחה את יאשיהו מלך יהודה, וירמיהו הנביא שהזהיר את צדקיהו מלך יהודה.
המקרא מספר על שורה של נביאים, שכמה מהם שילמו בחייהם, כמו ישעיהו שנהרג על ידי מנשה; ואחרים ששילמו באובדן חירותם, כמו ירמיהו שהושלך אל הכלא בעקבות נבואותיו המטרידות.
אין לחשוב שהנביא מהווה הגבלה חוקית על כוחו של המלך. לנביא אין כל כוח מלבד האמת והמוסר שבפיו. הקול המוסרי שהנביא משמיע אמור לחדור ללבבות, לזעזע את בני האדם ובפרט את בעלי השררה, ולגרום להם לבחור בחירות נכונות וערכיות.
זהו מבנה שלטוני חריג. אנו יודעים שבעת העתיקה, לא רק בישראל היו נביאים. בכל העמים ששכנו במזרח הקדום ובמקומות נוספים היו אנשי רוח שהתיימרו לשאת נבואות בשם האלים השונים.
אך בעוד בכל העמים הללו הנביאים היו חלק בלתי נפרד מחצר המלוכה, ונבואותיהם שירתו את האינטרסים של בעלי הכוח; הרי שבעם ישראל – הן בממלכת יהודה והן בממלכת ישראל – הדברים פעלו בדיוק להיפך: הנביאים היו אופוזיציה מטרידה לחצר המלוכה.

התפיסה השלטונית במקרא אינה דמוקרטית אלא מונרכית. פרשנים והוגים לאורך הדורות נחלקו האם המקרא תומך במונרכיה כשיטת שלטון רצויה, או שהמקרא פעל בעולם שבו זו הייתה שיטת השלטון היחידה, ולמרות קבלת השיטה המונרכית המקרא מביע כלפיה ביקורת על ניצול הכוח הבלתי-מוגבל שמוביל את בעלי הכוח להתנהלות מושחתת.

כנגד זה ניצבים הנביאים. תפקידם להשמיע את דבר אלוקים ללא מורא, להתעמת עם בעלי הכוח, לעורר מודעות לצדק ולמוסר, לדרוש מחצר המלוכה התנהלות הוגנת ואחראית. מוסר הנביאים שנשמר לדורות, היה בשעת מעשה פעולה ערכית כנגד התפיסה המקנה לבעלי הכוח זכויות לעשוק ולרמוס את הזולת החלש.

לא רק מלכים צריכים את האיזון המוסרי של מוסר הנביאים. גם בדמוקרטיה יש אנשים שבידיהם כוח והם עלולים לנצלו לרעה. אלו יכולים להיות נבחרי ציבור, פקידים ואפילו שופטים.
כל מי שיש בידו כוח צריך לשים אל מול עיניו את מוסר הנביאים, ולזכור שהערכים גוברים על הכוח ואמורים לנווט את מי שהכוח בידו – לפעול בדרך ראויה, אחראית ומוסרית.