"כל מה שגזר משה, הסכים הקדוש ברוך הוא עימו… הקדוש ברוך הוא אמר לו שילחם עם סיחון, שנאמר: 'ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה' (דברים ב, כד), ואילו משה לא עשה כן, אלא [כדברי משה המספר על מלחמה זו]: 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה כך: אמרתי לך להילחם עימו, ואתה פתחת בשלום – חייך שאני מקיים גזרתך, כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהיו פותחים אלא בשלום, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום' "(מדרש דברים רבה ה, יג)
נראה כי הסיבה לכך היא שהקריאה לשלום איננו צעד שניתן לעשותו בשלמות כאשר מדובר בציווי הבא מבחוץ. זהו צעד שאמור לבוא מתוך מצפונו של האדם. כאשר הורה אלוהים למשה לפתוח במלחמה, הוא ציפה שמשה יבין שהמלחמה היא צעד של אין-ברירה, ויעשה מאמצים דיפלומטיים להימנע ממלחמה. ואכן, משה הבין זאת היטב ופעל לפי צו מצפונו. רק אז, כאשר משה קבע את הנורמה המוסרית מעצמו, הצטרף אליו אלוהים והסכים עימו, ואף קבע נורמה זו כהלכה לדורות
הוגים רבים בימי הביניים ובעת החדשה ראו בעם היהודי תופעה חריגה ביותר. לאבחנתם מדובר בעם שוויתר מרצונו על הרעיון המדיני, העדיף לחיות בגלות ובלבד שלא תדבק בו ההשחתה המוסרית המלווה כל שאיפה לאומית-טריטוריאלית.
רעיון פציפיסטי זה איננו האמת השלמה. אכן, העם היהודי, לאורך דורות רבים, העדיף להימנע משאיפות לאומיות גלויות, אך לא היה דור בו שכחו בני העם היהודי את התקווה שבאה לידי ביטוי במילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". העם היהודי השתוקק לשוב לארצו, אך שאף וקיווה שהשיבה לארצו תהיה מלווה ב'קריאה לשלום' ולא במלחמה. העם היהודי איננו עם החי על חרבו. חזונו של הנביא ישעיהו על הימים בהם תהפוך האנושות את חרבה למיותרת, הוא החזון המלווה את העם היהודי אלפי שנים.
העם היהודי לא העדיף לחיות בגלות, אלא שאף לשוב לארצו ולחיות בה בשלום. ההצדקה היחידה לאחיזה בנשק, בעיניים יהודיות, היא כאשר הנשק מיועד להגנה. ואכן, החתירה לשלום מאפיינת את העם היהודי גם במציאות הריאלית.
משה רבינו, שהבין מעצמו את ערך ה'קריאה לשלום' ופעל לפיו, אחיו אהרן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" ? הם המורים של העם היהודי לדורותיו, הן בהיותו בגלות והן בשובו לארצו.
