הנה לדוגמא, ניגוד בולט שמציבה הפרשה בין שני תפקידים שלטוניים מרכזיים: מלוכה ומשפט. הצו על מינוי השופטים איננו מותנה. הוא נחרץ וחד־משמעי:
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… ושפטו את העם משפט צדק"
(דברים טז, יח)
לעומת זאת, הצו על מינוי המלך מותנה בדרישת העם, דרישה שנתפסת כחיקוי של הנוהג המקובל בעמים השכנים:
"כי תבוא אל הארץ… ואמרת: 'אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי'. שום תשים עליך מלך…"
(שם יז, יד-טו)
רמז זה יובהר בהרחבה בספר שמואל. שם, כאשר העם מבקש משמואל הנביא "שימה לנו מלך לשופטינו ככל הגויים" מגיב אלוקים לשמואל: "לא אותך מאסו, כי [אם] אותי מאסו ממלוך עליהם" (שמואל א' ח, ז). בקשת המלך נתפסת כרצון שלילי. יחד עם זה, אם העם אכן הגיע למצב כזה, הרי הוא באמת זקוק למלוכה, וכך מוקם מוסד המלוכה בישראל.
למעשה, כאשר אנו יודעים כי בתקופת המקרא המלכים נתפסו כאלים, אלים-למחצה או כבני אלים, אנו מבינים כי המקרא מציג גישה מהפכנית הרואה במלך לא יותר מאחראי על האדמיניסטרציה של החברה הישראלית. המלך איננו אל ואין לו זכויות מיוחדות. להיפך, מוטלים עליו איסורים מיוחדים שנועדו להגביל את כוחו: אסור לו לטפח באופן מוגזם את צבא הסוסים האישי שלו; אסור לו לקחת נשים רבות ולהקים לו הרמון מלכותי; ואסור לו להרבות לו כסף וזהב. ובקצרה: המלך הוא אדם ככל האחרים, שנאסר עליו להבליט את עושרו ואת כבודו.
דוגמא מאלפת למוגבלותו של המלך בישראל אנו מוצאים בסיפור 'כרם נבות' שבספר מלכים. שם מסופר על אחאב מלך ישראל בשנים 871–852 לפנה"ס, שחמד את הכרם הסמוך לארמון המלוכה שהיה שייך לאדם בשם נבות היזרעאלי וזה לא הסכים למכור את הכרם למלך. סופו של הסיפור היה ברצח נבות שיזמה איזבל אשתו של אחאב, אך תחילת הסיפור מפתיעה: המלך נזקק לבקש מהאזרח הפשוט שימכור לו את כרמו, והאזרח מסרב ומתווכח. תיאור זה אינו מתאים לסיפורי המלכים שאנו מכירים כי המלוכה בישראל הייתה מוגבלת, ולא נתנה לשחיתות שלטונית לעשות עוולות אפילו כנגד האזרח הפשוט.
אם נבקש בכל זאת לדעת מהו תפקידו של המלך הישראלי ובמה כוחו גדול, נפנה אל יהושפט מלך יהודה שֶׁמָלַך בירושלים בין השנים 867–846 לפנה"ס. כבר שמו של יהושפט רומז למהותו: ה' שפט. מלך צדיק זה ראה בקימום מערכת משפט הצדק את התפקיד העיקרי של המלוכה, וכך מסופר עליו:
"ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות… ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו, כי [אם] לה'… ועתה, יהי פחד ה' עליכם, שימרו ועשו, כי אין עם ה' א-לוהינו עוולה ומשוא־פנים ומקח־שוחד"
(דברי הימים ב', יט, ה-ז)
אכן המלוכה נצרכה בתקופות מסוימות ואין סיבה לזלזל בה. אך מהותה של המלוכה היא דווקא עשיית צדק, מניעת עוול וקימום מערכת משפט הוגנת ומוסרית. עקרונות שלטוניים אלו הונחו בפרשת השבוע. כאן אנו נחשפים לאבני היסוד של המוסרת היהודית בדבר ערכי השלטון הראויים, מסורת שפותחה על ידי הנביאים, חז"ל, הוגי דעות ופוסקי הלכה עד ימינו אנו. תרבויות השתנו, מונרכיה הוחלפה בדמוקרטיה, טכנולוגיות התפתחו – אך עקרונות הצדק והמוסר שנלמדים מן התורה נותרו רלוונטיים ונצחיים.
