מי העבד ומי האדון?

פרשת בהר – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המרבי והמקומות הקדושים

מערכת היחסים שבין עם ישראל לא-לוקים זכתה להמחשה מקראית באמצעות מספר דימויים: יחסי אב ובנו, יחסי מלך ועמו, וגם יחסים זוגיים בין גבר ואישה. כל אחד מדימויים אלו מופיע בהקשרים מסוימים, ולא במקרה. כך לדוגמה, מגילת 'שיר השירים' מבוססת על הדימוי של מערכת יחסים זוגית כאשר היא מתארת את התהליכים ההיסטוריים שעם ישראל עבר ביחסיו עם א-לוקים במשך הדורות, זאת כדי להמחיש את יסוד האהבה והברית המתקיימת בכל מצב. ואילו כאשר א-לוקים שלח את משה רבינו אל פרעה מלך מצרים כדי לצוות עליו לשחרר את בני ישראל מן העבדות, הוא השתמש בדימוי של אב ובן: "בני בכורי ישראל" – דימוי המביע מחויבות, אחריות ודאגה.

אך ישנו דימוי נוסף, נדיר יחסית, שמופיע פעם אחת בלבד בחמישה חומשי התורה. זהו הדימוי של אדון ועבדים. דימוי שעל פניו נשמע, בוודאי לאיש המאה ה-21, לא מושך כלל. דימוי זה מופיע בפרשת השבוע 'בהר' וראוי לעיין בו ולהתבונן באיזה הקשר הוא מופיע ומדוע דווקא בפרשה זו.

ראשית יש להקדים, שהעובדה שדימוי זה מופיע פעם אחת בלבד בתורה, מצביעה על כך שאין זו המוטיבציה הדתית שאליה אנו אמורים לשאוף. א-לוקים לא הכריז במעמד הר סיני "אנוכי ה' אדוניך ואתה עבדי", אלא "אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – אני הא-ל שדאג לכם, היטיב איתכם וגאל אתכם, כפי שנאמר מספר פסוקים קודם לכן: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". המוטיבציה הדתית הראויה היא זו שהאדם חש בה הודיה לא-לוקים על החסד ושפע הטובה שהא-ל העניק לו. ובכל זאת, גם הדימוי של אדון ועבד – קיים, אך באיזה הקשר?

פרשת השבוע עוסקת בעיקר בשתי מצוות: שמיטה ויובל. מצוות השמיטה חלה בארץ ישראל בכל שנה שביעית. בשנה זו מצווה החקלאי לנטוש את אדמתו ולהפקירה לכל – לבני אדם כמו לבהמות. הפירות הגדלים בשנה זו נחשבים קדושים ומיועדים לאכילה בלבד. מצוות היובל דומה למצוות השמיטה: בכל שנת החמישים מצווה החקלאי בארץ ישראל לנטוש את אדמתו כמו בשנה השביעית. אך בשנת היובל ההיבט השוויוני מתרחב לשני תחומים נוספים.

התחום הראשון הוא גאולת הקרקעות. בישראל העתיקה אדם היה יושב על האדמה שירש מאבותיו ולא היה מוכר אותה לאדם אחר אלא אם נקלע לקושי כלכלי חמור. בשנת היובל – כל קרקע שנמכרה חוזרת לבעליה הראשונים. בכך חוזרת המציאות הכלכלית למצבה הראשוני, כאשר לכל אדם יש קרקע שירש מאבותיו וממנה הוא מתפרנס.

התחום הנוסף שבו מתבטא ההיבט השוויוני בשנת היובל הוא ביחס לעבדים. אדם שנמכר לעבדות מעולם לא עשה זאת בשמחה. אך תופעת העבדות לא התקיימה רק כתוצאה מסחר עבדים מגונה. היו כאלה שנקלעו למצוקה כה חמורה עד שהעדיפו למכור את עצמם לעבדות ובלבד שיוכלו להמשיך ולהתקיים. בשנת היובל – כל העבדים הישראלים יוצאים לחופשי וחוזרים אל משפחתם ואל ביתם כבני חורין. כך מתאר התלמוד הבבלי את תחילת שנת היובל:

מראש השנה עד יום הכיפורים [של שנת היובל] העבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר ונפטרו עבדים לבתיהם.
(מסכת ראש השנה, דף ח)

הנימוק שהתורה נותנת לשחרור העבדים בשנת היובל הוא זה:

כי עֲבָדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים; לא יִמָּכְרוּ ממכרת עבד!
(ויקרא כה, מב)

א-לוקים קובע כי אנו עבדיו – רק כדי לשחרר אותנו מעולו של אדם אחר. עבדות לא-לוקים אינה השפלה; היא הדרך אל החירות! כאשר נכיר כי כולנו עבדיו, נבין כי אין לנו את הזכות להשתרר האחד על זולתו. כאשר נפנים את העבדות של כולנו לא-לוקים – יוכל להתקיים שוויון אמיתי בין בני האדם.