פרשת קרח – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשתנו מסופר על קורח שקינא במשה רבינו ובאהרן הכהן. הוא הצליח לפלג את העם הצועד במדבר ולרתום למחנהו חלק גדול ממנו. סופם של קורח ועדתו היה מר. בור ענק נפער באדמת המדבר ואליו נשאבו בעלי המחלוקת, הם ובניהם וכל רכושם.
לא נשאר מהם שריד ופליט, למעט מה שמוזכר בפרשת פנחס כמו בדרך אגב:
"ובני קורח לא מתו"
(במדבר כ"ו, יא).
בני קורח, מראשי המחלוקת, ומקובעי הטון שלה, זכו להינצל, ולדברי רש"י (רבי שלמה יצחקי, גדול מפרשי התורה):
"הם היו בעצה תחילה – ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם".
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך ל"ג) מסיק ממדרש זה כמה גדול כוחו של הרהור תשובה. עבור בני קורח שהיו חוטאים ומחטיאים, די היה להם בהרהור אחד כדי להינצל מהעונש. הם כבר היו בתוך תהליך האבדון ואז בא ההרהור הגואל, הרהור אחד של התבוננות וחרטה, והם ניצלו.
בני קורח, אסיר ואלקנה ואביאסף ריחפו באוויר הבור, ואז, מתוך הרהור התשובה גם נחה עליהם רוח הנבואה ואמרו שירה. ומהשירה הזו, נוצרו מזמורי תהילים, מלאי ערגה וגעגוע. מזמורי בני קורח עשירים בביטויי רגש. כמו הפסוק הידוע:
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים"
(תהילים מב, ב)
מילים הפותחות את סדרת פרקי בני קורח שתחילתם בפרק מ"ב בתהילים וסופם בפסוק שנחצב מעומק ניסיון חייהם של בני קורח שמלפנים היו עשירים ולא חסרו דבר, אולם הפסידו הכול כי בטחו רק בעושרם ולא התבוננו בתכלית החיים ובתפקידם עלי אדמות, וכך הובילה אותם מידת הקנאה לעברי פי פחת. וכך מסיימים, בני קורח:
"אדם ביקר, (פירוש: כשאדם חי בעושר ויוקרה) ולא יבין… (אינו מתבונן בתכלית, אלא בוטח בעשירותו ונהנה ממה שעכשיו טוב לו) נמשל כבהמות נדמו (הרי הוא משול כבהמות, ולהן הוא דומה).
(תהלים מ"ט, כא)
שורות אלו נכתבות שעה שעם ישראל נמצא בחרדה ספונים במקלטים ומקומות מוגנים, דואגים לחייהם, וליבם תפילה לשלום החיילים אשר בחזית; באוויר, ביבשה ובים.
עם ישראל מאוחד מתמיד ומהרהר בתשובה. מהי תשובה? מחשבה קטנה של טוב ואהבה, כזו שהצילה את בני קורח מגורל טרגי; התבוננות שבכוחה להציל כל יהודי מכל דבר רע.
הכוח של עם ישראל, במיוחד בזמני מצוקה הוא אמונה ואחדות. הבה נסכית לפסוק מתוך שירתם הקסומה של בני קורח:
"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח… אֱלֹקים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים".
(תהילים מ"ו ב-ג)
פירוש: כשאלוקים מהווה לנו מחסה, אין בנו כל פחד מתמורות העולם, והתמוטטות של המוכר והשיגרתי. רש"י מסביר שאת הפרק הזה אמרו דווקא בני קורח, וכלשונו:
"ראו בני קורח נס שנעשה להם, שנבלעו כל סביבותיהם והם עמדו באוויר, ואמרו לישראל ברוח הקודש שדוגמת הנס יהא עשוי להם לעתיד"…
(רש"י לתהילים מ"ו ג).
וכך מסיימים בני קורח את פרק מ"ו:
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'… מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. הַרְפּוּ, וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ.
(תהילים מ"ו ט-יא)
