'קדושה', 'פרישות' ומה שביניהם – פרשת קדושים

פרשת קדושים – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

המצווה הראשונה של פרשת קדושים, זו שנאמרה לפני כל העם לגודל חשיבותה, היא:

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"
(ויקרא י"ט, ב)

אלוקים דורש מעם ישראל להיות "קדושים". מה טומן המשפט הזה בחובו? אנחנו רגילים למצוות שהן בטווח גבולות המותר והאסור. אבל מה אנחנו אמורים לעשות כדי להיות קדושים.

טעות רווחת היא לתפוס את מושג הקדושה על דרך השלילה. כלומר: הקדוש אמור לא לעשות דברים המותרים לכל אדם. ולמה זו טעות, שכן מה שאסור לעשות – זו עבירה, מה שחייבים לעשות – זו מצווה. מה, אם כן, מקומה של ה"קדושה" בחיי היום יום.

הרמב"ם, גדול פוסקי ההלכה מכל הדורות, שולל את הגישה הגורסת שהקדוש אמור להתנזר מהוויית העולם; לסגף עצמו, ולפרוש מחברת בני האדם. מדבריו הידועים: אלוקים לא ברא את האדם כדי שיפרוש מדרכי האנושות ויתבודד עם עצמו. ומביא סיוע לכך מהפסוק:

"לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"
(ישעיה מ"ה, י"ח)

השימוש הלא נכון בהגדרת 'קדושה', הוא אחד מהמכשולים הגדולים למי שלא למד נכונה את תכלית הבריאה. למשל:  אין אדם בעולם שפטור ממצוות הנישואין, למרות הקונוטציה הגשמית-שלילית שעלולה להידבק בה. לפי היהדות חיי הנישואין אינם היפך הקדושה ואינם נוגדים את הפרישות. להיפך. כשיהודי מתחתן, הוא אומר לאשתו "הרי את מקודשת לי", כי חיי נישואין של כבוד ונתינה הדדית הם הקדושה האמיתית. ואם כי לפי הנצרות, כהנים קתולים ואורתודוקסים מחויבים בפרישות ואינם מורשים להינשא, הרי שביהדות, חיי נזירות ופרישות, הם היפך לקדושה.

כשאדם מקיים את תכלית הבריאה בכוונה נכונה, וכשמעשיו תואמים את חובות האדם לבוראו וגם חובתו לזולתו ("בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו") זו היא הקדושה, כלשונו של הרמב"ם:

"המהלך בדרך זו, כל ימיו כולם, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל עניין זה צִוּוּ חכמים ואמרו (אבות ב, יב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"
(רמב"ם, הלכות דעות ג, ב-ג).

כשאדם משיג לעצמו ולמשפחתו מזון בניקיון כפיים, מברך ומודה לבוראו על כל הטוב: זוהי הקדושה בהתגלמותה. קדושה, לפי הקבלה שוכנת רק בלב שמח. כל התנהגות אחרת היא ההיפך מקדושה. קל וחומר כשאדם חי ב'פרישות' ובדרך מצער את קרוביו וסובביו.

אדמורי"ם נהגו לערוך סעודותיהם יחד עם קהל החסידים ואז, מתוך שמחה והתעלות, לימדו את המון העם איך להפוך פעולה גשמית לעבודה קדושה כמו הכהן בבית המקדש, מאידיאל זה פשט מנהג ה"טיש' החסידי הידוע.

חז"ל אומרים שבזמן שאין בית המקדש קיים "שולחנו של אדם" משמש כמזבח ומכפר עוונות. (תלמוד בבלי, מנחות, צו).  נתבונן: לא צום ולא סיגוף, אלא השולחן, זה מה שמכפר. השולחן, כמו זה שהיה בבית המקדש, מבטא גשמיות קְדוֹשָׁה. גם בתוך היכל בית המקדש היה מונח שולחן ועליו – לחם.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", אומר המדרש בפרשתנו, "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם". דברי חז"ל אלו תמוהים. וכי מישהו מעלה על דעתו להיות קדוש "כמוהו"? (כמו האלוקים?) אבל הפירוש הוא שאלוקים מסביר את מהות הקדושה שהאדם נדרש להגיע אליה. אל תנסה להגיע לפרישות נאצלת, "כמוני", אלא תחיה חיי קדושה אנושית שבעבורה בראתי את העולם.