היום 30 שנה לפטירתו של הרב מאיר יהודה גץ. הרב גץ כיהן כרב הכותל הקודם.

הרב רבינוביץ רב הכותל הנוכחי נשא דברים לזכרו:

"בימים האלה במיוחד אני מרגיש איך כולנו, הולכים בנתיב שסלל לנו הרב גץ זצ"ל. בכל בוקר, כשאני נכנס למשרדי, עיניי פוגשות את מבטו החם והעמוק של הרב מהתמונה שעל הקיר. התמונה הזו אינה רק תמונה – היא תזכורת יומיומית לאחריות הכבדה שהותיר על כתפינו. מבטו מלווה את כולנו בכל צעד, הוא מזכיר לנו "מה נורא המקום הזה" – כמה גדול המקום, כמה גדול המעמד, כמה גדול העם שאותו אנחנו משרתים, כמה גדולה השעה הזאת.

לא זכיתי להכיר את הרב גץ בחייו. כנער צעיר הייתי רואה אותו בערבי שבתות בכותל המערבי, מגיע עם תלמידיו מישיבת בית אל. עד היום, כשאני עוצם עיניים, אני יכול לראות את דמותו – לבוש לבן, כמו מלאך שירד משמיים להביא איתו את שבת המלכה ולעטר את כולנו בנשמתין חדתין. איך אפשר לשכוח תמונה כזאת?

אבל הרב גץ היה גם איש מעשה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מקובל שראשו בסתרי תורה, ורגליו נטועות עמוק באדמת הארץ הזו. איש התיישבות. איש חינוך. איש צבא. רב שתחת המעיל חוגר אקדח. שמקיים במלוא הלהט והעוצמה הפנימית את הציווי "לא תגורו מפני איש".

האחריות שהרב גץ נטל על כתפיו הייתה כבדה מנשוא. רב הכותל המערבי אחרי מלחמת ששת הימים. איך אפשר בכלל להבין את המשמעות של התפקיד הזה? איך אפשר בכלל להבין את האחריות ההיסטורית כלפי מאות דורות שחלמו על הרגע הזה וכלפי הדורות שעוד יבואו? הוא הרגיש את הנשמה של העם, ואת הנשמה של כל יהודי וכל יהודיה. הלב שלו היה פתוח לכל אדם. ודווקא מתוך החיבור הכל כך עמוק הזה לכל אדם – הוא ידע גם לעמוד כחומה בצורה על קדושת המקום הזה.

המלחמות לשמור על קדושת הכותל לא התחילו עכשיו. הרב גץ התמודד בעוז ובגבורה עם אלו אשר הכותל אינו משאת חייהם אלא רצון למצוא גם במקום המאחד – אפשרות לפלג. בחוכמתו הרבה, הוא ידע לשמור על קדושת המקום מבלי לפגוע באחדות העם. זו מורשת שאנו ממשיכים בה גם היום, ברוח משנתו – כותל יש רק אחד, והוא דורש מכל אדם לבוא אליו בענווה וביראה."