מה יש מתחת הקליפה?- פרשת ניצבים וילך

ניצבים וילך – תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות קצרות: 'ניצבים' – 'וילך'. בפרשיות אלו מסתיים הנאום הארוך של משה רבינו, אחריו עקבנו לאורך רובו של ספר דברים, ומתחילות ההכנות לקראת מותו של משה ופרידתו מבני ישראל, אותם הנהיג בארבעים שנות הנדודים במדבר. לקראת הפרידה מנבא להם משה על הגלות וקיבוץ הגלויות העתידי שיהיה מלווה ברכישת מעלות רוחניות:

ושבת עד ה' א-לוקיך ושמעת בקולו… ושב ה' א-לוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים… והביאך ה' א-לוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך…
(דברים ל, ב-ה)

בהמשך אנו קוראים על עליית מדרגה עתידית נוספת במעלתו של עם ישראל:

ומל ה' א-לוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך.
(שם, ו)

המטאפורה של 'מילה' בהקשר זה מעניינת. כוונת הכתוב היא שעם ישראל עתיד להתקדם ולא להסתפק בקיום המצוות אלא להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה של אהבת ה'. אך התורה אינה משתמשת במושג התקדמות או עלייה, ואפילו לא ב'מהפך', אלא ב'מילת הלב'. מהי משמעותה של מטאפורה זו?

בברית המילה שאנו עורכים לתינוק, שמונה ימים לאחר לידתו, אנו מסירים את קרום הערלה ומגלים את הבשר שתחתיה. 'מילת הלב' מבטאת את האמונה בכך שהתקדמות רוחנית אינה מצריכה שינוי טוטאלי באופי האנושי, אלא דורשת גילוי של הטוב הפנימי החבוי בכל אחד ואחת מאיתנו. הטוהר קיים בכל אדם, ומה שנדרש אינו אלא הסרה של הקליפה המכסה אותו.

רעיון זה אנו מבטאים בכל בוקר בברכות השחר, כאשר אנו אומרים: "א-לוקי, נשמה שנתת בי – טהורה היא". את המילים הללו יכול כל אדם לומר, וכלל לא משנה מה הוא עשה אתמול בלילה או בשבוע שעבר. המעשים שלנו יכולים להכתים את הקליפה המכסה את הנשמה, אך טהרתה של הנשמה נשמרת. הנשמה נשארת תמיד טהורה, ואנו נקראים להסיר את הכיסוי ולגלות אותה.

בתורה מפורסמת שלימד רבי נחמן מברסלב (מגדולי תנועת החסידות בסוף המאה ה-18, אוקראינה) הוא טען כי הדרך אל השגת המעלה הרוחנית איננה כרוכה בביקורת עצמית וחיפוש אחר החסרונות, אלא להיפך: בחיפוש אחר הטוב. לדבריו, אפילו רשע גמור יכול להתאמץ ולמצוא בעצמו איזו "נקודה טובה" שממנה יוכל לחזור ולהתחיל תהליך של צמיחה ותיקון.

החיפוש אחר הנקודה הטובה שבאדם איננו רק טכניקה של פסיכולוגיה חיובית, המבקש לטפח את הטוב באמצעות הבלטת הטוב הקיים. זוהי אמונה עמוקה באדם, בכל אדם ובכל מצב, הטוענת כי אין אדם שכולו שלילי, אין אדם שאיננו מסוגל לומר בכל בוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא". טבעו של האדם שכאשר הוא מאיר בפנס על אותה נקודה טובה וטהורה, היא מתעוררת מאליה ומשפיעה על כל תחומי חייו.

אנו עומדים שבוע לפני 'ראש השנה', שבו א-לוקים שופט את האנושות כולה לקראת השנה החדשה שמתחילה על פי הלוח העברי. ימים אלו הם ימי חשבון נפש והתעוררות לשיפור אישי וציבורי. אך אין הכוונה שאדם ילקה את עצמו על המעשים השגויים שעשה. לרוב, גישה זו אינה מקדמת את האדם אלא להיפך, מדכדכת ומייאשת. אנו נקראים להביט דווקא אל המעשים הטובים שעשינו, להכיר כי מתחת הקליפות – לפעמים הן קליפות עבות – שוכנת נשמה טהורה. בדרך זו נכין את עצמנו לעמוד לפני א-לוקים ולזכות, בעזרת ה', לשנה טובה ומתוקה.