פרשת וירא – תשפ"ג
הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'וירא' היא הפרשה השנייה שבמרכזה עומדת דמותו של אברהם אבינו. בפרשה הקודמת קראנו, בין השאר, על לידתו של ישמעאל להגר ואברהם. הגר, שהייתה שפחת שרה, נישאה לאברהם על פי הצעת שרה, לאחר שהתייאשה מללדת. ואכן, הגר ילדה לאברה את בנו הבכור, ישמעאל, שהיה בן ארבע עשרה כאשר נולד לאברהם בנו השני, יצחק.
בפרשת השבוע אנו קוראים על מתיחות בביתו של אברהם בין שרה להגר ובין ישמעאל ויצחק. לאחר שיצחק גדל מעט ונגמל מן היניקה, עשה אברהם משתה גדול, ומייד לאחריו מתוארת המתיחות הצומחת בביתו של אברהם:
"ותרא שרה את בן הגר המצרית, אשר ילדה לאברהם, מצחק. ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק."
(בראשית כא, ט-י)
שרה חוששת מבנו הבכור של אברהם. היא רואה אותו "מצחק", שעל פי פרשנות נפוצה הכוונה להתנהגות מתירנית, והיא מכנה אותו בבוז "בן האמה", בנה של השפחה. בעיניה של שרה, יצחק הוא בנו העיקרי של אברהם, מתוקף היותו בנה של האישה החוקית והעיקרית של אברהם. אך אברהם רואה גם את ישמעאל כבנו ואת הגר כאשתו, ואיננו רוצה לגרשם מביתו. הוא חושש ממה שנקרא בהמשך הסיפור, שהגירוש עלול להביא למותם במדבר:
"וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו."
(שם שם, יא)
כאן מתערב א-לוקים בסיפור ומורה לאברהם, להפתעתינו, לשמוע בקולה של שרה ולגרש את האמה ואת בנה:
"ויאמר א-לוקים אל אברהם: אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך; כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע"
כלומר, יצחק הוא בנך העיקרי, הוא ה"זרע" שהובטח לך שוב ושוב. אך האם זה מצדיק את העמדתם בסכנה של הגר וישמעאל? על כך משיב א-לוקים ואומר לאברהם:
"וגם את בן האמה לגוי [=לעם] אשימנו, כי זרעך הוא."
(שם שם, יב-יג)
ישמעאל לא ימות במדבר, מרגיע א-לוקים את אברהם. להיפך, הוא ישגשג ויצליח ויהפוך לעם, שהרי גם הוא בסופו של דבר בנו של אברהם.
סיפור זה מהווה חוליה בשרשרת של עשרת הניסיונות שניסה א-לוקים את אברהם. כמה מניסיונות אלו היו התמודדות מול מה שנראה לעיני בשר כמו אי-צדק א-לוקי. כך לדוגמא, כאשר שיתף א-לוקים את אברהם בתוכניתו להחריב את העיר סדום בעקבות חטאי תושביה. אברהם נזעק והתקומם: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע!… השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (יח, כה). שם לא נדרש אברהם לעשות מעשה כלשהו, אך הוא לא היה מסוגל להשלים עם מה שנראה לו כעוול; ואכן, א-לוקים קיבל את טענתו של אברהם והשיב לו כי אם יהיו בסדום אפילו עשרה צדיקים בלבד, הוא לא יחריב את העיר, ובכל מקרה – הצדיקים המעטים שבסדום יינצלו.
בסיפור גירוש ישמעאל שוב עומד אברהם מול הוראה שנראה כמו אי-צדק. גם אם התנהגותו של ישמעאל רחוקה משלמות, האם עבור זה מגיע לו למות בצמא במדבר? אפילו אם אברהם מסכים שראוי להרחיק את ישמעאל מיצחק, הוא לא מוכן להשליך את בנו הבכור מהבית בחוסר אחריות. וגם כאן מצדיק א-לוקים את אברהם. אכן, הוא מורה לו לגרש את ישמעאל מביתו, אך מרגיע אותו שכל נזק לא יארע לישמעאל כתוצאה מגירוש זה. הוא יצליח בדרכו שלו, דווקא מחוץ לביתו של אברהם.
העמדה המוסרית של אברהם מקבלת אישור חוזר ונשנה מא-לוקים, שהרי זו הייתה הייחודיות של אברהם. הוא הבין את "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט) ודווקא מכוח האמונה הגדולה בא-לוקים הוא דרש צדק. סיפורי האבות מלמדים אותנו שהאמונה בא-לוקים שזורה וכרוכה בערכי צדק ומוסר. לכן נבחר אברהם, וזו דרכו שאנו נקראים להמשיך.
