סיפורו של הגשר הוא גם סיפור פארה וחורבנה של ירושלים כולה. אמת המים שעל הגשר היא פלא הנדסי. כדי להוביל את המים מבריכות שלמה שבבית לחם בנו החשמונאים אמה באורך של כ-23 קילומטר שעוברת דרך ארמון הנציב, משכנות שאננים והרובע היהודי. פלא הנדסי זה שנוצר בטכנולוגיה מתקדמת לתקופתה מעיד על פארה של ירושלים. אמה זו שימשה כאחד ממקורות המים המרכזיים של ירושלים במשך כמעט 2000 שנה עד ימי המנדט הבריטי.
את חורבנה של ירושלים אפשר לראות דרך הריסתו של הגשר שהתרחש פעמיים במהלך ההיסטוריה. בפעם הראשונה היו אלו החשמונאים עצמם שהחריבו אותו. בניה של שלומציון המלכה החריבו את הגשר במהלך מאבק ביניהם. ההרס השני של הגשר נעשה בזמן חורבן בית המקדש. חורבנו של הגשר הוא חורבנה של ירושלים בכללה, חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. מאז חורבן בית המקדש לא שוקם הגשר.
מבנה מפואר
מבנה מפואר מימי בית שני שהשתמר בצורה טובה ביותר התגלה בחפירות החדשות במנהרות הכותל.
מתחת לגשר, שבזמן בית שני הוביל מים אל בית המקדש, התגלו מבנה ציבורי מפואר, מעוטר בפריטים ארכיטקטוניים רבים ומרשימים וכן מקווה טהרה מהגדולים שנמצאו. שימושו של חדר זה נותר בגדר תעלומה
על פי ההערכות מבנה זה נבנה על ידי היהודים שגרו בירושלים בסביבות שנת 30 לספירה כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני. החדר נבנה בבסיסו של הגשר הגדול שנמשך מאזור המגורים בגבעה המערבית עד לבית המקדש. מפלסו של המבנה שוכן למרגלות הר הבית ליד הרחוב הראשי. רחוב זה היה מלא בחנויות שהיו מחוץ לשערי המקדש ובו עברו העולים לרגל לפני העלייה להר הבית.
במבנה זה השתמרו מרכיבים רבים המאפיינים את הבנייה המפוארת מימי בית המקדש השני.
מספר שנים לפני החורבן עבר המבנה כמה שינויים. החלל הגדול של החדר חולק לאזורים קטנים יותר והגשר שמעל הורחב. בעקבות ההרחבה הקשתות של הקשר נשענו על קירותיו של המבנה. באחד מהחדרים החדשים נבנה מקווה טהרה מהגדולים שנמצאו בירושלים מתקופה זו.
על אף יופיו ופארו של החדר הגדול, לאחר החורבן המבנה נחרב חלקית ועל הריסותיו בנו הרומאים בית מרחץ גדול ומפואר. בית המרחץ של הרומאים, המסמל נהנתנות, עומד בניגוד מוחלט למקווה הטהרה שהיה חלק מהמבנה עד אז, וסימל את עבודת הקודש של בית המקדש. קירו של בית המרחץ חותך את המבנה מימי בית שני, תוך השארת שני חללים ומסדרון צר ביניהם.
היכל התקופות
שצמוד אל המבנה המפואר מסמל את הקשר המתמיד של עם ישראל לירושלים. למרות תהפוכות הזמן, לא היה דבר שהפריד בין עם ישראל לבירתו הנצחית. בחלל אחד אנו מוצאים ממצאים מרוב התקופות של ירושלים. הממצאים העתיקים ביותר בחדר הם חרסים המתוארכים למאה ה-10 לפני הספירה – ימי דוד ושלמה. מעט חדשה יותר, רצפה מימי חזקיה מלך יהודה בימי בית המקדש ראשון. נוסף אליהם ניתן למצוא מתקן מים חשמונאי, קיר מימי בית שני, קשתות מהתקופות המאוחרות יותר – המוסלמית הקדומה, הצלבנית והממלוכית.
מקוואות
בצמוד למבנה המפואר נמצאו מספר מקוואות מימי בית שני. מסיבה זו מכונה האזור "קומת המקוואות" במהלך עבודות השימור נעשו קידוחים בקיר הצפוני של המקווה, ובעקבות כך התגלתה נביעה פלאית. המים זורמים ממנה וממלאים את חלל המקווה במהלך כל השנה. אך פלא גדול מזה הוא שפתח הניקוז של המקווה בן יותר מאלפיים שנה עדיין פועל, וכך מימי המקווה מהמקור החדש ממשיכים הלאה אל מעבי האדמה ללא הפרעה.
קשת וילסון
קשת וילסון הקשת האחרונה בבסיסו של הגשר הגדול, משמשת היום כאיזור תפילה מקורה ברחבת הכותל. הקשת התגלתה כבר בשנת 1867 אך הוסדרה לתפילה רק אחרי מלחמת ששת הימים. הרב גץ תיאר ביומנו כיצד תהליך פינוי העפר התרחש בסרט נע על ידי אנשים ולא על ידי טרקטורים שהיו עלולים להרוס את הריצוף.
אחת ההפתעות הגדולות ביותר של החפירה הייתה גילוי מבנה דמוי תיאטרון מתחת לקשת. תיאטרון זה יכול להכיל מעל 200 איש ובשל כן כנראה שימש להופעות מצומצמות (אודיאון), או לחילופין למקום מפגש של נכבדי העם לשם קבלת החלטות בהנהגה (בוליטריון). בנייתו של תיאטרון זה מעולם לא הושלמה ולכן יש חוקרים הסוברים כי הוא מעולם לא היה בשימוש בפועל. יש חוקרים הטוענים כי בנייתו הופסקה עקב פריצת מרד בר כוכבא.
החפירות המתמשכות באתרי מנהרות הכותל השוכנות בבסיסו של הכותל המערבי חושפות עוד טפח בהיסטוריה של ירושלים ובחיבור של כל הדורות אל עיר הבירה. באמצעות המידע שנגלה מהחפירות באתר אנו מצליחים לספר את החלקים החסרים בסיפורה של העיר שהיא טבורו של עולם.
להזמנת סיור בגשר הגדול
