אחר כותלנו הינו חלל רחב ידיים ששטחו כ-700 מ״ר. בקומה התחתונה של החאן אשר שימשה כמגרש החניה שלו – המקום בו שהו החמורים, הסוסים והמספוא. ניתן לראות עד היום חורים מפולשים בחלק מהאומנות, אשר שימשו כנקודות העגינה בהם קשרו את החיות. החצר המרכזית וחדרי המגורים בהם התארחו עולי הרגל נמצאו צפונית אליו. החלל מחולק לשלושה טורים של חמישה קמרונות כל אחד, וסה"כ 15 קמרונות העומדים על גבי שמונה אומנות. ב2008 מחדשת הקרן למורשת הכותל את החפירה באזור במטרה ליצור חיבור בין אוהל יצחק ומתחם מנהרות הכותל. תחילה מתארכים החוקרים את המקום לתקופה הצלבנית, בשל קשתות הבנויות בצורת אדרת דג וסממנים נוספים ממאפייני הבניה לתקופה. עם התקדמות החפירה וההגעה ליסודות האומנות הם מוצאים חרסים המתוארכים לתחילת המאה ה-14, ומשייכים את בניית הבניין לתקופה הממלוכית. המראה הצלבני של המבנה נובע ככל הנראה מכך שאומנות הבניין שהועברה מאב לבן, הושפעה מהבנאים שלמדו אצל הצלבנים והמשיכו את מסורת הבניה הצלבנית אל תוך התקופה הממלוכית. הם אומנם לא שמרו על הסיתות האלכסוני שהיה נהוג אצל הצלבנים, אך אימצו את הקווים הבסיסים של בניית האומנות ואת המרחקים שהיו נהוגים בין כל אומנה.
כאמור, בעת התגלותו היה האולם מלא כולו באדמה, וקירות מהתקופה העות'מאנית חילקו את החללים השונים שבין הקמרונות. כחלק ממלאכת השחזור הוחלט לפרק את הקירות המאוחרים ולהחזיר את האולם לגודלו המקורי. האתגר הגדול ביותר היה התמיכה בקשתות הענקיות והאומנות הגדולות. בניגוד לחדרים אחרים, בהם קודם חפרו הכול ואז שיפצו את התקרה, כאן תיקנו וחיזקו את הקשתות ורק אחר כך החלו לחפור ולפנות את האדמה ובכך נחסכו משאבים רבים.
מלאכת שחזור האולם לוותה באתגרים עצומים ודרשה עבודות שימור והנדסה בהיקף עצום שלא נראה כמותו בישראל.
