להאיר את הערפל – פרשת יתרו

פרשת יתרו תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אחד הרגעים הגדולים והמכוננים בתולדות ההיסטוריה האנושית, מתואר בפרשת יתרו – מעמד הר סיני. זהו הרגע בו עם ישראל אינו רק מקבל מערכת חוקים, אלא ייעוד, להיות נושא מסר של אמונה בא-ל אחד וערכים מוסריים אוניברסליים. זהו המעמד שעליו נשענת האמונה היהודית כולה, אמונה שאינה מבוססת על מיתוס רחוק, אלא על סיפור שעובר מדור לדור, מאב לבן. כדברי הרמב״ן: 'אב אינו משקר לבנו'.

דווקא משום כך, הפליאה גדולה. זמן קצר בלבד לאחר אותו מעמד נשגב, ארבעים יום בלבד לאחריו,  אותו עם שראה בעיניו את המעמד, שמע את קול האלוקים, נופל לחטא עגל הזהב. הם שוכחים את הציווי הראשון בעשרת הדיברות, פונים לעבודת אלילים, ומאבדים את הזכות לקבל את הלוחות הראשונים.

רבים עסקו בשאלה כיצד יתכן שעם שלם נופל מגובה רוחני עצום לשפל עמוק בזמן כה קצר.

יש שהציעו לומר, כי העלייה הרוחנית הייתה חדה מדי. בתוך חמישים יום עברו בני ישראל ממצב הכי נמוך מבחינה רוחנית – למדרגה הגבוהה ביותר של שערי קדושה, עד כדי יכולת לשמוע את קול ה׳. והכלל הוא שמה שבא בקלות, עלול להיעלם בקלות. דבר שאינו נקנה בעמל הדרגתי, אינו נחרת לעומק בנפש. אולם מבט מדויק יותר בפסוקי התורה מציע הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה האנושית.

כך מתארת התורה את הרגע שלאחר אמירת עשרת הדיברות:

"וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"

"וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים"
(שמות כ יד, יח)

הפסוקים מתארים בבירור: העם נבהל מעוצמת הקולות, הברקים והאש, ונסוג לאחור. משה, לעומתם, אינו נרתע. מתוך אמונה ותודעת שליחות, הוא ניגש דווקא – אל המקום שבו שוכן האלוקים. תיאור זה אינו רק היסטורי, הוא נושא מסר קיומי, כאשר אדם נתקל במניעות, בקשיים ובפחדים, הנטייה הטבעית היא לסגת. אך התורה מלמדת שהכל הוא אחיזת עיניים, והאלוקים שאותו הוא מחפש נמצא דווקא שם, במקום המבלבל והלא ברור.

בספרי החסידות מתווסף רובד עמוק נוסף. העם מתלהב מעוצמת המעמד. לא מכבר היו עבדים חסרי מעמד, ועתה הם מתכנסים לשמוע את קול האלוקים ולקבל זהות של עם נבחר. מדובר בחוויה חד־פעמית: ההר פורח בלב המדבר, קולות וברקים, אש מן השמים. ההתלהבות אדירה — אך כיוון שהיא מבוססת על ריגוש, ברגע שמופיע פחד או קושי, הכול מתפוגג. "וַיָּנֻעוּ" – העם מתנועע, כדרך המתלהבים בעבודת השם, אך 'וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק' – אין קרבה פנימית אמיתית.

לעומתם, משה מבין שעבודת ה׳ האמיתית אינה בקולות וברקים, אלא דווקא במקום שבו יש ערפל, בלבול וחוסר בהירות. שם יש לחפש את האלוקים. כדברי הנביא אליהו:

"לֹא בָרַעַשׁ ה׳… לֹא בָאֵשׁ ה׳… וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
(מלכים א׳ יט, יא–יב)

כאשר הרעש שוכך וההתלהבות דועכת, כאשר שגרת החיים חוזרת — שם מתחילה האלוקות. זהו אחד היסודות העמוקים של היהדות: אל תחפש את הבורא במקומות הנוצצים בלבד, אלא בפרטים הקטנים של כל יום.

כאשר הקשר לאמונה מבוסס על קולות וברקים, אין פלא שכאשר ההתלהבות נעלמת, נוצר ריק — בו האדם מחפש תחליף מיידי ומלהיב, בדמות עגל מזהב. אך קשר עמוק, הבנוי על הבנה והפנמה שקטה, מחזיק מעמד גם בזמנים של ספק וערפל, ואף מתעצם בהם.

כך גם במועדי ישראל: בראש השנה וביום הכיפורים קל יותר להאמין ולקיים מצוות — הכול מרומם, חגיגי ומעורר רגש. אך האתגר האמיתי הוא דווקא בימי החורף האפורים, כאשר קשה יותר לחוש משמעות, וקשה יותר למצוא את האלוקות, שם אנו מוצאים את הצדיקים האמיתיים, אלו שהאמת שלהם אינה תוצר של אורות גדולים וקולות עזים.

בעולם מודרני של סיפוקים מיידיים וריגושים מהירים, קשה להתמיד בדברים שקטים ומתמשכים. אך ההיסטוריה, הדתית והאנושית כאחת, מלמדת שהאנשים שהותירו חותם, הם אלו שידעו למצוא משמעות והתחדשות דווקא בעשייה היומיומית. כפי שניסח זאת וינסטון צ׳רצ׳יל: הצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות.

אם נעניק משמעות ומאמץ לכל פעולה, ונשמור על יכולת להתחדש בכל רגע, נוכל להתקרב לאלוקות גם בתוך שגרת החיים.