יישוב העולם – פרשת שמות

פרשת שמות תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חומש שמות, נפתח בעיסוק באחד האתגרים של כל עם המבקש לשרוד: ביסוס קיומו והמשכיותו. התורה מספרת כי בשעה שירדו בני ישראל למצרים מנו שבעים נפשות בלבד, אך עם השנים הם:

"פרו וירבו וישרצו מאוד… ותמלא הארץ אותם".
(שמות א', ז')

עלייתם המספרית של בני ישראל מעוררת חרדה אצל פרעה. הוא חושש כי ריבוי זה עתיד להתהפך עליו: מהגרים שעלולים לחבור לאויבי מצרים ולערער את שלטונה. מתוך פחד זה הוא גוזר על בני ישראל גזירות קשות – עבודת פרך ולחצים שונים שנועדו לצמצם את הילודה. אולם התוצאה הפוכה, וכדברי התורה:

"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"
(שמות א', י"ב).

אל פחד זה מצטרפת גם אזהרה שמגיעה אל אוזניו של פרעה מפי חרטומי מצרים: עתיד לקום מבני ישראל מנהיג שיוציא אותם ממצרים. החשש הזה מביא את פרעה לאובדן עשתונות ולגזירה האכזרית מכולן:

"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"
(שמות א', כ"ב).

חז״ל מתארים כי גזירה זו נאכפה בקפדנות רבה. על רקע זה מתרחש אירוע דרמטי. עמרם, מנהיג הדור, מחליט לגרש את אשתו יוכבד, בטענה שאין טעם בנישואין שאין בהם אפשרות להמשכיות. בעקבותיו נוהגים כך גם אחרים. על כך מתאר המדרש אגדה:

'עמרם גדול הדור היה, כיון שראה גזירת פרעה הרשע, אמר לשוא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם, אמרה לו בתו אבא גזירתך קשה מגזרת פרעה הרשע, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות וכו', מיד עמד והחזיר את אשתו עמדו כולם והחזירו את נשותיהם'.

באותה שעה מרים, בתו של עמרם, הייתה ילדה בת חמש בלבד. בטיעון מוסרי חד וברור היא מצליחה לשכנע את אביה – ואת כל הנהגת העם – כי ויתור על חיי משפחה משמעותו ויתור מוחלט על העתיד. גם אם הבנים נתונים בסכנה, הבנות שייוולדו יבטיחו את המשכיות העם, שכן על פי ההלכה זהות יהודית נקבעת דרך האם.

כמה מפעים, כי ממעשה זה נולד משה – האיש שעתיד לעמוד מול פרעה, להוציא את ישראל ממצרים, לקרוע את ים סוף ולהביא לעולם את תורת ישראל. קשה שלא להתרגש מן המחשבה שכל זה יכול היה שלא להתרחש, אלמלא עמידתה האיתנה של מרים הילדה.

יוכבד, המכונה במדרש גם שפרה, ובתה מרים, המכונה פועה, עומדות במרכז מפעל נועז ומסוכן: הצלת ילודים בניגוד לפקודת פרעה. במסירות נפש הן ממשיכות להביא חיים לעולם. ניצחון המיילדות על פרעה הוא ראשית ניצחונו של עם ישראל על מצרים.

לסיפור זה יש המשך דרמטי ומטלטל. משה הקטן נולד קודם זמנו, ולפיכך לא התגלה מיד על ידי המצרים. במשך שלושה חודשים הצליחו עמרם ויוכבד להסתיר את התינוק, אך בחלוף הזמן היה ברור כי לא יוכלו עוד להגן עליו.

בנקודה זו מתקבלת בבית עמרם ויוכבד החלטה קשה מנשוא – החלטה של אמונה, ייאוש ותקווה גם יחד. הם בונים תיבה קטנה שיכולה לצוף על פני המים, מניחים בתוכה את בנם התינוק, ומשיטים את התיבה על מי היאור. זהו רגע שבו הורים נאלצים למסור את ילדם אל הגורל, בידיעה כואבת שייתכן שהם שולחים אותו אל מותו, אך גם בתקווה קלושה לנס.

התורה מתארת את המעמד בפסוק קצר ורב עוצמה:

וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ:
(שמות ב, ד)

מילים אלו פותחות צוהר לעולם רגשי עמוק. מרים, אחותו של משה, עומדת מרחוק, צופה בדממה, וממתינה לדעת מה יעלה בגורלו. אותה ילדה, שבדבריה הצליחה לשכנע את הוריה לשוב ולהקים משפחה, ניצבת כעת מול המחיר האישי הכבד של אותו מעשה.

לשמחתנו, בתיה, בתו של פרעה, יורדת באותה שעה אל היאור לרחוץ. היא מבחינה בתיבה, שולחת את אמתה לקחת אותה, וכאשר היא פותחת אותה – ליבה נכמר למראה התינוק הבוכה. למרות גזירת אביה, ולמרות הסכנה האישית, היא מחליטה לאמצו.

בתיה לוקחת את משה אל בית פרעה ומגדלת אותו בארמון המלוכה, ובצעד מופלא נוסף, מביאה לו מינקת עברייה – יוכבד – מבלי לדעת שזו אמו הביולוגית. כך, מתוך לב האימפריה המצרית ובסיוע ביתו של פרעה עצמו, צומח מי שעתיד להיות המושיע הגדול של עם ישראל.

חז״ל מרחיבים את התמונה ומדגישים את חלקן של נשים צדקניות של אותו הדור בהבאת הגאולה:

'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכו".
(מסכת סוטה יא ע"ב)

אנו חיים בעידן שבו שאלת הילודה עומדת במרכז הדיון העולמי – דמוגרפית, חברתית ואישית. מדינות רבות מתמודדות עם ירידה חדה בילודה, וכתוצאה מכך עם שינוי דמוגרפי המשפיע על אופי המדינה ושמירת ערכיה הלאומיים. העולם מתקשה למצוא איזון בין קריירה, נוחות אישית והמשכיות אנושית.

הסיפור המקראי מלמד באופן חד וברור על אחריות אנושית עמוקה: להמשיך חיים, לשאת מסורת, ולוודא שיש מי שיקבל אותה ויישא אותה הלאה. כאשר ערך זה ניצב בראש סדר העדיפויות, מתעצמים גם הכוחות האנושיים הבסיסיים – נתינה, אהבה וחמלה – והחברה כולה נעשית אנושית ורגישה יותר. עולם כזה הוא עולם מואר ושמח יותר, עולם שבו צחוקם של ילדים אינו פרט שולי או מותרות, אלא יסוד חיוני: קול שממלא את החלל בתקווה, מחבר בין דורות, ומזכיר לאנושות כולה מדוע ראוי להמשיך ולבנות עתיד טוב יותר.