הנעימות שבשקיפות – פרשת פקודי

פרשת פקודי – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת פקודי מובא פירוט מדוקדק של סכום ההכנסות שהצטבר מנדבת בני ישראל.
התורה מספרת כמה זהב התקבל, כמה כסף וכמה נחושת, ותוך כדי, היא מפרטת שוב איזו מלאכה נעשתה עם כל סוגי הנדבות.

בתורה אין דברים מיותרים. מכל מילה ואפילו מכל אות, למדו חכמינו הלכות או הליכות. גם מפרשתינו, שבה מופיע סיפור מעשה המשכן בפעם נוספת, שאין בה לכאורה כל חידושים, לומדים חכמינו הליכות ומסרים, ביניהם, מאפיין חשוב שחייב להיות חלק מתכונות האופי של המנהיג, הנושא בשררה.

משה רבינו, מי שכל דור המדבר הכיר אותו כ'איש האלוקים'; זה שגאל את ישראל ממצרים בשליחות אלוקים, שהוריד להם את התורה מהשמים ובזכותו ירד מן– אוכל מן השמים, יכול היה בשופי לצוות על מגבית המשכן ובגדי הכהונה, לקחת את התרומה שהצטברה, לחלק אותה בין העושים במלאכה ולצפות שהעם יסמוך על ישרותו של איש האלוקים, אבל לא.

תחילת פרשתנו עוסקת בפירוט המדוקדק שכל תכליתו – הצגת מנהיגות ישרה ונעדרת פקפוק. זה מסר חשוב לשעה ולדורות.

מדרשו של רבי תנחומא (רבי תנחומא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי שחי במאה הרביעית לספירה.) מתאר את הסיטואציה כך:

"אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם, אלה פקודי המשכן, והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחושת. וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות, ויהי מאת ככר הכסף לצקת, ונחושת התנופה שבעים ככר. עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד תמה ואומר: עכשו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר, שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו, ותלה עיניו וראה שהיו עשויין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון, אלה פקודי המשכן".
(מדרש תנחומא, פקודי פרשה ז)

מנהיג יש לו כוח. הוא יכול להחליט: "אני יודע שאני מתנהל בישרות, מעולם לא עלה על דעתי לגנוב, ומצופה מאלו שמכירים אותי שיפסיקו להטריד אותי בחשדות וקנטורים. הם הרי מכירים אותי". זה נכון, אבל לא חכם!

משה רבינו, המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי לדורותיו מלמד אותנו שהרבה יותר נכון להתנהג אחרת. אפילו אם יצר הכבוד ותאוות השלטון לוחש לו לאיש השררה: תיהנה מתחושת העליונות, אל תתכופף, אל תשפיל את עצמך. עדיפה האופציה השנייה. כי בהמשך זה הרבה יותר קל. עדיף לכפוף את היצר פעם אחת בהתחלה מלהתמודד בהמשך עם 'רינונים' בלתי פוסקים וחוסר אימון מצד העם.

בספר שני לוחות הברית (ספר יסוד להשקפה ופרשנות התורה לפי ספרות הקבלה, מאת רבי ישעיה הלוי הורוויץ) בסוף ביאורו לפרשת פקודי הוא מצטט את דברי רבי תנחומא שהובאו כאן ומסיים:

"מכאן ילמד כל אדם להיות נקי (…) ואל יחשוב "הרי אני מאנשי אמונה"… מכל מקום ילמד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר ממשה רבינו…"