פרשת וישלח תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
יעקב אבינו מתעדכן מפי שליחיו שעשיו אחיו בא לקראתו בראש מחנה של ארבע מאות איש. יעקב נחרד, כשהוא דואג לגורל נשיו וילדיו הרכים.
רש"י (גדול מפרשי התורה שחי ופעל בצרפת לפני כאלף שנה) מסביר שיעקב הכין עצמו לקראת הבאות בשלושה דברים: דורון, תפילה ומלחמה.
מה הייתה תפילתו של יעקב באותה שעה?
פרשתינו מביאה מונולוג מרגש אותו גולל יעקב לפני בוראו. תחילה הזכיר את גודל חסדיו שעשה עמו אלוקים מאז שנמלט מבית ההורים עני וחסר כול, ועד היום, בהיותו אב שבט כה גדול ומבורך,.ואז הוא מתחנן לפני אלוקים:
"הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והכני, אם על בנים"
(בראשית ל"ב, יב)
מה פשר הפירוט הזה שנראה על פניו די מיותר? וכי אלוקים לא יודע שעשיו הוא אחיו, ושהוא ירא ממנו, ושהוא חרד ממה שיעשה לו?…
ספר ה"זוהר" (ספר היסוד של תורת הקבלה והסוד; ובו תורת רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו) על פרשתינו, לומד מפסוקים אלו יסודות חשובים במהות התפילה. (תרגום נאמן למקור):
"להראות לכל בני האדם, שצריך האדם לסדר שבחיו של ריבונו בהתחלה, ולאחר מכן להביע בקשתו, כי כך עשה יעקב: בהתחלה סידר שבחיו של הבורא ולאחר ששיבח, אמר את המשאלה שהוא צריך לה. ולכן כתוב "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים". ומכאן, שמי שמתפלל צריך לפרש דבריו כדבעי: הצילני נא, ואם תענה לי 'כבר הצלתיך מיד לבן', מיד אחי! ואם תאמר משאר קרוביי כי קרובים גם נקראים אחים, מיד עשיו! (…) ואם תאמר, אני מה אני צריך, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני… זאת, כדי שיהיו הדברים ניכרים למעלה, ולפרש אותם כראוי, ולא יהיו הדברים סתומים…"
כדי להבין מדוע ראוי להודות לאלוקים טרם הגשת הבקשה, ומדוע צריכים לבטא כל פרט מהבקשה לפני הבורא שהוא יודע כול ולפניו נגלו כל תעלומות, נתבונן קמעא במהות התפילה: מדוע בכלל אנחנו מתפללים? וכי הבורא אינו יודע מה טוב לנו? והרי אנו מאמינים שכל מה שעושה הבורא הוא לטובה, ומה הטעם בכך שאנחנו מזכירים לו את הצרכים שלנו, והלוא, כמו שאומרים בתפילת ראש השנה "אין שכחה לפניו"…
אבל התפילה היא אחת מיסודות ומטרות הבריאה, ועניינה הוא הקשר התמידי של הנברא עם בוראו. תפילה היא מלשון חיבור לפי כללי לשון הקודש (רש"י מזכיר מונח זה בפרשה הקודמת על המילים 'נפתולי אלוקים נפתלתי'). תפילה בכוונה בכוחה לפטור את האדם מן הדין שכן הבורא רוצה את הקשר הזה ואת השתפכות הנפש הזו, והנחת רוח הנגרמת לו מדיבורו של האדם עמו. לא זו בלבד שמבטלת גזירות, אלא מרעיפה על האדם כל שיכול לאחל לעצמו.
הווי אומר: התפילה איננה הקראה שטחית מתוך רשימת צרכים, דוגמת רשימת מטלות שהבוס מטיל על פקידו, או רשימת מכולת שמציידת בה האם את ילדה. תפילה היא הקשר הנפשי של האדם עם בוראו, הבעת האימון שלו כלפי אלוקים וחיזוק האמונה וההישענות עליו, כמו תיאורו של דוד המלך בספר התהילים:
"כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי".
(תהילים קל"א, ב)
ומשכך, בקשה קצרה ותמציתית ותו לא, איננה תואמת את מהות התפילה ומטרתה. התפילה אמורה לפתוח בהודאה, שזו בעצם הבעת אמון והכרה בגדלות הבורא, ואז, לפרט כל מועקה וכל דאגה, מעומק הלב ובהשתפכות הנפש. זוהי תפילה אמיתית ובה חפץ הבורא.
