Getting your Trinity Audio player ready...
|
רקע היסטורי
המנהג לכתוב שמות סביב מקום המקדש ועל גבי מצבות קודש מוזכר כבר בשנים קדמוניות, למשל אצל הנוסע רבי בנימין מטודילה שסייר בארץ בסביבות שנת ד'תתק"ל (מסעות רבי בנימין, מהדורת לונדון תרס"ז, עמודים כד, כו):
"ושם בירושלם… נראה עד היום הבריכה שהיו הכהנים שוחטים את זבחיהם, והבאים שם מיהודה כותבין שמם על הכותל", וכן "וקרוב לבית לחם כחצי מיל מצבת קבורת רחל על אם הדרך… וכל היהודים העוברים חותמים שמם על אבני המצבה".
התפתחות המנהג בכתיבת שמות על הכותל
כנראה ממנהג זה נמשך הרגלם של מבקרים ליד הכותל בתקופות מסוימות לכתוב שמם בצבע על אבני הכותל, ואף לציין שמות קרובים מחו"ל, כמעשה אחד מחסידי זלאטשוב, שעלה לארץ בשנת תקע"ז והשתבח בעצמו במכתב לרבו בעל ה"אהבת שלום" רבי מנחם־מענדל הגר מקאסוב, כי "רשמתי את שמו הקדוש על הכותל המערבי" (שפתי צדיקים, קובץ ד' תשנ"ב, עמ' ס).
החריטה ותקיעת יתדות על הכותל
בשלב מסוים התפתח ההרגל המגונה לכדי חריטת שמות ואף תקיעת יתדות בין אבני הכותל, דבר הגובל באיסור של ניתוץ אבני קודש ועוד, ואכן ברבות השנים הביעו גדולי ישראל הסתייגות מכתיבה וכל שכן מחריטת שמות על גבי הכותל, ויש אף שהורו איסור חמור בדבר.
הצדקות הלכתיות למנהג
כדי לתת בכל זאת איזה טעם ל'מנהג', הסביר ראש ישיבת המקובלים 'בית־אל' רבי עובדיה הדאיה בשו"ת 'ישכיל עבדי' (חלק ה, אורח־חיים, נד, ב):
"מנהג התיירים הבאים לבקר בכותל המערבי, היו נועצין מסמר בקיר בין הנדבכים, כי מקובל אצלם שזה בתור סגולה לחזור ארצה… הסגולה הזו מקובלת מדור דור, ובגלל זה אנו רואים בקיר כותל המערבי מלא מסמרים בין החורים.
וכן הדבר בכתיבת שמותיהם על הקיר… הוא לשם זה, זאת אומרת בתור סגולה לזכות לחזור למקום הקדוש הזה…"
עמדת פוסקים נגד המנהג
גם רבי שם טוב גאגין, מחכמי ירושלים וראב"ד ק"ק הספרדים באנגליה, כתב להצדיק את 'מנהג כתיבת השמות' ותחיבת היתדות בסדקי האבנים (כתר שם טוב, תרצ"ד, חלק ד' עמ' 85-86):
"המנהג בירושלים, שכל מי שהוא מר נפש ונפשו עגומה הולך לכותל המערבי ושם מתפלל ושופך שיחו… ויש נוהגין לכתוב שמם ושם אביהם לסגולה… זו סגולה מנוסית שישוב בשלום לביתו ולא יאונה לו שום און בנסיעתו…"
הסתייגויות הרבנים מהמנהג
ואולם רבי עקיבא יוסף שלזינגר, מגדולי ירושלים שהתגורר בדירה סמוכה לכותל המערבי בתקופה העות'מנית, נשאל על 'מנהג' חריטת השמות… והשיב בהסתייגות רבה (משנתו של רבי עקיבא, סימן ט):
"אם מותר לחקוק שמו על הכותל מערבי כאשר נוהגין הרבים… הדין עם המוחים, כי [על] כל חקיקה בכותל מערבי צריכין למחות ולבטל… על אחת כמה וכמה מן כותל מערבי, אשר הוא להר הבית וחומה למקום מקדש, תיבנה ותיכונן בב"א…"
פיקוח על קדושת הכותל
פוסקים רבים נוספים יצאו נגד המנהג המגונה הפוגע באבני הכותל ומחלל קדושתו, ובדורות האחרונים הדבר נשמר בקפידה רבה. כך למשל מופיע ב"יומן הכותל המערבי" שכתב רב הכותל הרב יצחק אביגדור אורנשטין:
"משמר המשטרה [הבריטית] בכותל, וגם אני, שמים לב שהמבקרים לא יכתבו ולא יחקקו כתובות בכותל… גם לפי דין ישראל אסור לנו לחקוק בכותל, שהוא קדוש לנו".
ושוב – "ביחס לכתובות הכתוּבות והחקוקות בכותל… כיום יש פיקוח חמור מצד המשטרה ביחס לכתיבה על הכותל, ומצד היהודים מחמירים עוד יותר, כיון שמצד הדין היהודי אסור לחקוק ולכתוב על הכותל, שהוא קדוש לנו… אני והשמש מר מיוחס משגיחים ומקפידים מאוד על הכתיבה בכותל".
סיכום
למרות שהופסק המנהג המגונה, עם הזמן הפכו הכתובות, שכבר היו על הכותל, לחלק מחזותו וזכרונו, כמתואר בספרי נוסעים וכפי שנראה באיורים ישנים של הכותל.
לא פלא אם כן שבימי המאבק על זכויות היהודים בכותל, בכ"ד בסיון תר"צ, הזכירו נציגי הישוב העברי את המנהג הנזכר דווקא כביטוי לקשר היהודי אל המקום הקדוש. כפי שכתבה לשכת הרבנות של הקהילה העברית בחיפה במכתב לנציב מחוז הצפון:
"כל החוגים של היהדות החרדית בעיר הזדעזעו עד עומק נפשם על ידי הידיעה המעציבה, שבאה לפני כמה ימים מירושלים, על חלול חדש של כותל המערבי — אנשים בלתי ידועים העיזו למחוק בחומרים כימיים את הכתובות הקדושות בנות מאות שנים, על הנדבכים התחתונים של הכותל המערבי" (ע"פ עותק הנמצא בארכיון המדינה).
ועל זו הדרך טען מר דוד ילין בנאומו בפני 'ועדת הכותל' הבין לאומית:
"על אבני הכותל המערבי יש כתובות עבריות, הכתוּבות בצבע אדום ושחור, באותיות גדולות הנראות לכל עין, ואשר מהן השמידו באמצעים כימיים רק לפני שבועות אחדים. אך מלבד אלה יש גם כתובות חצובות בתוך האבנים בנדבכים העליונים, כתוּבות באותיות עבריות גדולות, שנעשו על ידי אנשים שחשבו כי בחקקם שמם בקיר הקדוש הזה ישמש להם הדבר סגולה לאריכות ימים… על מנהג זה מדבר כבר הנוסע הידוע בנימין מטודלה מן המאה הי"ב. אנחנו לפי טעמנו בימינו אלה חושבים שדבר זה אינו יאה למקום שמקדישים ומעריצים אותו, ועוד לפני ששים שנה התעורר אחד הרבנים בירושלים על המנהג הזה וגינה אותו. אבל אין זה משנה את העובדה שהכתובות הן דבר שבמציאות [המעיד על קשר יהודי עתיק למקום]" ('משפט הכותל', ת"א תרצ"א, עמ' 121).
עד היום יכולים חדי העין להבחין בשמות חרוטים על כמה מאבני הכותל, אך השמות שנכתבו בצבע דהו או נוקו עם השנים, וכיום זיכרונם נותר בתמונות בלבד.