|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
הקשר היסטורי
מנהג כתיבת שמות סביב אתר המקדש ועל אבנים קדושות מוזכר עוד מימי קדם, למשל, במסעו של בנימין מטודלה, שסייר בארץ ישראל בסביבות שנת 1170 לספירה (מסעות בנימין, מהדורת לונדון, 1907). , עמ’ 24-26):
“ובירושלים… גם היום ניתן לראות את הבריכה שבה הקריבו הכוהנים את קרבנותיהם, ובאו מיהודה רשמו את שמותיהם על הקיר”, וכן, “ליד בית לחם, חצי קילומטר מקבר רחל. על הכביש… כל היהודים שעברו חתמו את שמם על אבני האנדרטה”.
פיתוח הרגל לכתוב שמות על הקיר
סביר להניח שמנהג זה נמשך לאורך מאות השנים, כאשר מבקרים כותבים את שמותיהם על אבני החומה, ואף שמות של קרובי משפחה בחו”ל, כפי שסיפר אחד מתלמידיו של זלוטשוב, שהגיע לארץ בשנת 1817 וכתב במכתב אל מורו, רבי מנחם מנדל הגר מקוסוב: “כתבתי את שמו הקדוש על חומת הבכי” (שפתי צדיקים, כרך ד, תשנ”ב, עמ’ 60).
Grabados y fijación de clavos en el muro
En cierto momento, esta costumbre derivó en la práctica de grabar nombres e incluso clavar estacas entre las piedras del muro, una acción que rozaba la prohibición de dañar las piedras sagradas. Con el tiempo, los grandes rabinos de Israel expresaron su desaprobación hacia escribir, y aún más hacia grabar nombres en el muro, y algunos incluso ordenaron una prohibición estricta.
Justificaciones halájicas para la costumbre
Para dar una explicación a esta ‘costumbre’, el rabino Ovadia Hedaya, jefe de la yeshivá de Mekubalim ‘Bet El’, escribió en su responsa ‘Yaskil Avdi’ (Vol. 5, Oraj Jaím, cap. 54):
“Era costumbre de los turistas que visitaban el Muro de las Lamentaciones clavar un clavo en la pared entre las piedras, ya que se creía que servía como amuleto para regresar a la Tierra… esta práctica se ha transmitido de generación en generación, y por eso vemos el Muro de las Lamentaciones lleno de clavos entre los huecos.
Y lo mismo ocurre con la escritura de sus nombres en la pared… se hace como amuleto para regresar al lugar sagrado…”
Posición de los rabinos en contra de la costumbre
El rabino Shem Tov Gaguin, uno de los sabios de Jerusalén y rabino principal de la congregación sefardí en Inglaterra, escribió en defensa de la ‘costumbre de escribir nombres’ y de clavar estacas en las piedras (Keter Shem Tov, 1934, Vol. 4, págs. 85-86):
“La costumbre en Jerusalén es que todo aquel que se siente amargado y afligido va al Muro de las Lamentaciones, donde reza y derrama sus súplicas… y algunos escriben su nombre y el nombre de su padre como amuleto… Esta es una práctica que asegura que regrese en paz a su hogar sin sufrir ningún daño en su viaje…”
Objeciones de los rabinos a la costumbre
Sin embargo, el rabino Akiva Yosef Schlesinger, uno de los grandes de Jerusalén que vivía cerca del Muro de las Lamentaciones durante el período otomano, fue consultado sobre la ‘costumbre’ de grabar nombres… y respondió con gran desaprobación (Mishnato Shel Rabi Akiva, cap. 9):
“¿Está permitido grabar el nombre en el Muro de las Lamentaciones como lo hace mucha gente? La ley está con los que protestan, pues [en] todo grabado en el Muro de las Lamentaciones se debe protestar y anularlo… y más aún en el Muro de las Lamentaciones, que es la muralla del Monte del Templo y del lugar sagrado, que sea reconstruido pronto…”
Supervisión de la santidad del muro
Muchos otros rabinos se opusieron a esta práctica de profanar las piedras del muro y violar su santidad. En generaciones recientes, esta prohibición se ha mantenido estrictamente. Esto es evidente, por ejemplo, en el “Diario del Muro de las Lamentaciones” escrito por el rabino Yitzhak Avigdor Orenshtein:
“המשטרה [הבריטית] על הקיר, יחד איתנו, דואגת שהמבקרים לא יכתבו ולא יחרוטו כתובות על הקיר… על פי ההלכה היהודית, נאסר עלינו גם לחרוט על הקיר, כיון שהוא קדוש לנו “.
שוב – “לגבי הכתובות על הקיר… נכון לעכשיו יש פיקוח משטרתי קפדני על הכתובת על הקיר, ומצד היהודים האיסור מחמיר עוד יותר, שכן לפי ההלכה אסור לחרוט ו כתיבה על הקיר, הקדושה לנו… העוזר מר מיוחאס ואני הקפדנו לעמוד איתן באיסור זה לכתוב על הקיר”.
מַסְקָנָה
למרות שהמנהג הבלתי רצוי בוטל, עם הזמן הפכו הכתובות על הקיר לחלק ממראהו ומזיכרונו, כפי שמתואר בספרי מסעות וניתן לראותם באיורים עתיקים של הקיר.
אין זה מפתיע שבמאבק על זכויות היהודים על החומה, בכ”ד בסיון 1930, הזכירו נציגי היישוב היהודי מנהג זה כביטוי לקשר היהודי עם המקום הקדוש. כפי שכתבה לשכת הרבנות של קהילת יהודי חיפה במכתב לנציב מחוז צפון:
“כל חוגי הקהילה היהודית בעיר הזדעזעו עמוקות עם קבלת הבשורה העצובה שהגיעה לפני מספר ימים מירושלים, על חילול הכותל – אלמונים העזו למחוק בכימיקלים את הכתובות הקדושות של מאות שנים. באבנים התחתונות של החומה” (על פי עותק בארכיון המדינה).
כמו כן, אמר דוד ילין בנאומו בפני ‘ועדת הכותל הבינלאומית’:
“על אבני הכותל יש כתובות בעברית כתובות באדום ושחור, באותיות גדולות גלויות לכל, חלקן הושמדו בכימיקלים רק לפני מספר שבועות. בנוסף, ישנן כתובות חקוקים על האבנים שמעל, שנעשו על ידי אנשים שהאמינו שעל ידי חריטת שמם על הקיר הקדוש הזה, המעשה יביא להם אריכות ימים… הנוסע בנימין מטודלה מזכיר את המנהג הזה כבר במאה ה-12 נוהג לא קיים זה מתאים למקום שאנו מכבדים וסוגדים, ולפני שישים שנה התנגד למנהג זה אחד הרבנים וגינה אותו. עדה קשר יהודי קדום עם המקום]” (‘משפט הכותל’, ת”א, 1931, עמ’ 121).
עד היום חדי עיניים יכולים להבחין בשמות החקוקים על כמה אבני הקיר, אך השמות שנכתבו בצבע דהו או נוקו עם הזמן, וכיום זכרונם נותר רק בתמונות.
