'הכותל המערבי' הוא קירו המערבי של הר הבית, שנבנה לפני כאלפיים שנה, בשלהי ימי הבית השני. הר הבית, שעליו ניצבו בתי המקדש הראשון והשני, נבנה מחדש לקראת סוף תקופת הבית השני, ביוזמתו של המלך הורדוס. שטחו הורחב, נבנו סביבו ארבעה כתלים (קירות) שתמכו ותחמו אותו, ובליבו נבנה המקדש מחדש בפאר ובהדר. אורכו המלא של הכותל המערבי הוא 488 מ'. חלק מן הכותל גלוי ברחבת התפילה ומדרום לה, ורובו מכוסה בבתים שנבנו בצמוד אליו במרוצת ההיסטוריה.
עובדות ונתונים על הכותל המערבי
מזה דורות רבים נהגו יהודים לפקוד את הכותל המערבי (כותל הדמעות) ולהתרפק על אבניו, בתפילה, באבל ובצער על חורבן ירושלים והמקדש, שהכותל היה להם שריד וזכר, ובציפייה לנחמה ולישועה. מועד עיקרי שבו נהגו להגיע אל הכותל היה בימי שישי, לפני כניסת השבת. נוסעים ומבקרים רבים, יהודים ולא יהודים, שהגיעו למקום, תיארו את המחזה בדרכים שונות, איש איש לפי תפיסת עולמו ולפי הדרך שבה השפיע עליו המראה המיוחד. בשל המנהג לפקוד את הכותל לשם אבל ובכי כונה הכותל מאז המאה ה-19 בפי רבים מן המבקרים שפקדוהו: כותל הבכי או כותל הדמעות (The Wailing Wall).
בתשעה באב תרע"א (1911) ביקר ליד הכותל שניאור זלמן רובשוב – זלמן שזר – לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל. את רשמי ביקורו העלה על הכתב ופרסמם בעיתון זמן קצר אחר כך:
דרך הסמטאות הצרות של העיר העתיקה תרד, ולמקום הכותל תגיע ותעמוד. ואז לא רק תראה בעיניך, אלא תחוש, תמשש בכל הווייתך את הנצח האחד שבעברנו…
אל חצר שריד הכותל הזה חדרו וחודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים עורגים מלאי אהבה שטף ושוטף בכל העת מהתם להכא [=משם לכאן, מן הגולה לארץ ישראל], ומן הפינה היותר נידחה בנכר, ובתקופה היותר אטומה שבעם, שלח הנה היהודי את געגועיו על חיים אחרים. התנועות הדתיות, המשיחיות, המדיניות, והעממיות, אינן אלא התגלמותו הרבגונית של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו בנוסח זמנו ובהתאמה לתנאי כל תקופה וכל מקום… מבטי אהבה, געגועים בלתי-ברורים, דמעות, דמעות עלבון ותפילה וכיסופים חרישיים – זוהי שפת כל השדרות הרחבות, ואפילו של 'הנשמות האילמות'… ולכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות. הדמעות מלב עם אחד כולן נבעו, ממקור אחד באו וכולן לאחד יתפללו.
היו מן ההוגים והמנהיגים היהודים בעת החדשה שביקשו להעניק לכותל משמעות חדשה, כסמל לאומי, ולהמיר את הבכי שנהג על ידו בביטויי גאווה לאומית יהודית, אך שזר ראה באופן עמוק את משמעותו של כותל הדמעות, ואת דמעות היהודים לידו ראה כפתח לתקווה העתידה.
מי שהקדים את שזר בתיאור נרגש של הבכי והאבל ליד הכותל ובראייתו את דמעות האבל על החורבן כבסיס לתקווה לעתיד, היה המשורר הנודע נפתלי הרץ אימבר, בשירו המפורסם ביותר – 'תקוותנו' – שחלק ממנו שונה מעט ואף הפך להמנונה של מדינת ישראל.
וכך כתב אימבר בשירו:
כֹּל עוד בָלֵבב פנימה
נפש יהודי הוֹמִיה
ולפאֲתי מזרח קדימה
עין לציון צופִיה
עוד לא אָבדה תקוותנו,
התקווה הנושָנה:
לשוב לאֶרֶץ אבותינו,
לעיר בָה דוד חָנה […]
כָל עוד חומַת מחמדנו
לעינינו מופָעַת,
ועל חרבַן מִקדשנו
עיִן אַחַת עוד דומַעת
עוד לא אָבדה תקוותנו,
התקווה הנושָנה:
לשוב לאֶרֶץ אבותינו,
לעיר בָה דוד חָנה […]
זיכרון הכותל המערבי והמקדש והצער על החורבן הם המשמרים את התקווה לשוב לארץ אבותינו ולעיר שבה דוד חנה, כתב אימבר, בדיוק כפי שהתבטא שזר. הדמעות הזורמות אל הכותל המערבי מליבותיהם של יהודים מכל רחבי העולם, מקרוב ומרחוק, מאחדות את העם היהודי סביב ירושלים וסביב הכותל, מבטאות את קשרו לעבר ואת תקוותו לעתיד, והן היסוד לתנועות ולפעולות שעשויות לממש את חלומותיו ואת תקוותיו.
אחרי מלחמת ששת הימים השתנה מאוד מראהו של הכותל והוא הפך לאתר לאומי וכלל יהודי, שבו נערכים גם טקסים לאומיים המבטאים את חזרת עם ישראל לארצו, חגיגות בר מצווה מרגשות ומשמחות ואירועים רבים ממעגל החיים היהודי. אולם, עם כל אלה, לא בטלה גם משמעותו הישנה של הכותל, המבטאת את התודעה כי עדיין נוכחים החיסרון ואי השלמות בחיי העם ואת התקווה להשלמתם, לצד השמחה בשינוי מצבו של עם ישראל ובחזרתו לארצו ולעירו.
