פרשת תרומה תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע, כשמה כן היא: פרשת 'תרומה'. הפרשה כולה עוסקת בהליך מפורט ומסודר של בניית המשכן – המקדש הזמני שפעל במשך מאות שנים, עד הקמת בית המקדש בהר הבית שבירושלים.
אחד מעקרונות היסוד המלווים את בניית המשכן היא ההשתתפות העממית הרחבה של כל עם ישראל בבניית המשכן. המשכן, שהוא בעצם המקדש הראשון של עם ישראל, לא נבנה באמצעות תרומה של אדם יחיד, מעשירי ישראל, ואף לא מהונם של קבוצת נדיבים. הוא נבנה – באופן מכוון – מתרומות קטנות שנאספו מכל אחד ואחת, מכל פרט בודד בעם ישראל.
מה המטרה של שיטת איסוף תרומות מורכבת שכזו? מדוע לא פנו אל אחד האנשים האמידים ביותר שיש ביכולתו להקים את המשכן ממסד ועד טפחות? אנו רואים כאן את הרצון האלוקי שכל אדם מישראל יהיה שותף מלא לפרויקט הרוחני הגדול של בניית המשכן. הסיכון הגדול ביותר של מקומות קדושים, באשר הם, הוא שהם יהפכו לנחלתו של אדם בודד או קבוצה קטנה בעם. מצב כזה עלול להפוך את המשכן למקום המנותק משכבות רחבות בעם, מצב ממנו חפצה התורה להימנע בכל מחיר.
אך מעבר לזה, ישנה מטרה נוספת בשיטה זו של בניית המשכן. מטרה המודגשת בפסוקים הבאים:
מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי
(שמות כה, ב)
כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'
(שם לה, ה)
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא…
(שם שם, כט)
מהי ההדגשה השבה וחוזרת על עצמה בתיאור התרומה לבניית המשכן? זו אותה "נדיבות לב" הנדרשת בכדי שהאדם יעניק מהונו למען מטרה נאצלת כלשהי.
באחד מהתרגומים הקדומים של התורה המכונה "תרגום יונתן" מופיעה כאן הוספה מעניינת: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו – ולא באלימות". כלומר, אותה תרומה שכל אדם מישראל הביא למשכן, היתה אמורה לבוא דווקא מנדיבות לבו, כתוצאה מרצון טוב, ולא בכפייה.
כאן אנו שבים אל המטרה הנוספת שהושגה בשיתוף העם כולו בבניית המשכן. התרומה, מעבר להיותה פעולה טובה ומיטיבה, היא גם פעולה מחנכת. כאשר האדם מעניק מעצמו, ועושה זאת ללא כל כפייה אלא מרצונו הטוב, הוא הופך ל"נדיב לב". אדם שמצליח להכניס יד לכיס של עצמו ולהושיט אותה יד באהבה לזולת או למטרה נאותה אחרת, הוא אדם שלבו הופך להיות לב רגיש, אוהב וחומל.
בניית המשכן אמורה להיעשות בשיתוף העם כולו, כי מעבר למשכן עצמו קיימת כאן מטרה מחנכת. רצונו של אלוקים הוא שהעם כולו ישתתף בתרומה, כדי שהעם כולו יהפוך להיות עם שהוא דוגמא ומופת לאנושות כולה, ביחסו אל הזולת, בהשתתפותו בסבל של אדם אחר, בחמלה וביחסים בינאישיים שהם "אור לגויים" – לפיד מוסרי שמאיר את העולם כולו באור יקרות.
לא בכדי, נאמר בפתח פרשתינו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואמרו חכמים: "בתוכו" לא נאמר- שהרי כך היה צריך להתבטא כשמדובר במשכן יחיד. אלא "בתוכם"- בתוך כל אחד ואחד. כלומר שמטרת המשכן הייתה להשכין את שכינת קל בתוך לב כל אחד ואחת מאיתנו, ולחנך אותנו, ולא איזה אלמנט של הנצחה או זכרון.
