חגיגה עממית ורצון חופשי

'מגילת אסתר' אותה קוראים בליל חג הפורים ובבוקרו, מספרת על נס שהתרחש לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה כשהעם היהודי נחלץ ממזימה שטנית: המן, יועצו של המלך אחשוורוש שמלך על האימפריה הפרסית (לדעת מרבית החוקרים, זהו המלך הפרסי המכונה ביוונית 'כסרכסיס'), זעם על אחד ממנהיגי היהודים, מרדכי, בעקבות סירובו של האחרון להשתחוות לפניו. כנקמה במרדכי ובעמו זמם המן "להשמיד, להרוג ולאבד" את את כל היהודים שבאימפריה הפרסית, ביום אחד.

אולם הצלת היהודים היתה מוכנה עוד קודם עצת המן להשמידם: שנים מספר קודם לכן, נלקחה אסתר, בת אחיו של מרדכי, אל ארמון המלך אחשוורוש והוא בחר בה לשמש כאשתו המלכה. באמצעות תחבולה מסוכנת, הצליחה אסתר לסכל את עצתו של המן, וזו התהפכה על ראשו כשהמלך אחשוורוש ציווה לתלות את המן על העץ שהכין עבור מרדכי. לזכר נס זה, אנו חוגגים את יום הפורים בארבע מצוות: קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

התייחסות מפתיעה לסיפור זה אנו מוצאים בתלמוד הבבלי. במסכת שבת דף פח, ישנה סוגיה נרחבת העוסקת ב'מעמד הר סיני', ושם מופיעה התייחסות לסיפור המגילה כמקבילה של 'מעמד הר סיני' – המאורע המכונן שבו ניתנה התורה לעם ישראל.

יתרה מכך: באותה סוגיה תלמודית נטען כי ב'מעמד הר סיני' לא קיבל העם את התורה מרצון חופשי; היה שם ממד של כפייה, כאשר ההתגלות הא-לוהית לא נתנה מקום לסירוב. לעומת זאת, בסיפור המגילה קיבלו היהודים את התורה מרצון חופשי ומלא, ללא כל כפייה. לפיכך, מסכמים חכמי התלמוד, קבלת התורה שהתרחשה בימי אחשוורוש עדיפה על קבלת התורה שהייתה ב'מעמד הר סיני'!

אך היכן רמוזה קבלת התורה בסיפור המגילה?

ברובד הגלוי של המגילה איננו מוצאים ולו רמז לתורה ולקבלתה. אך כידוע, מגילת אסתר היא מגילה של הסתרה. הרובד הגלוי של המגילה הוא רק הראשון מבין הרבדים הרבים הרמוזים בה. אחד מאלו שעסקו בביאורה של 'מגילת אסתר' היה רבה של פראג במחצית השנייה של המאה ה-16, הרב יהודה ליווא, המכונה 'מהר"ל מפראג' ומוכר כאחד מחשובי ההוגים בתולדות המחשבה היהודית. ספרו על 'מגילת אסתר' נקרא 'אור חדש', והוא אכן מפיץ אור חדש על הרבדים העמוקים והנסתרים של המגילה. בהקדמתו לספר זה דן המהר"ל בסוגיא התלמודית אותה ציטטנו, וחושף היכן רמוזה קבלת התורה בסיפור המגילה.

קבלת התקנה של ימי הפורים על ידי העם היהודי, היוותה לטענת המהר"ל, הבעת עמדה כללית על מצוות התורה. מצוות הפורים אינן כתובות בתורה, וכאשר קיבל העם היהודי על עצמו את החג, הוא עשה זאת מרצון ומאהבה. היה בכך גילוי של רצון חיובי המלמד מן הפרט על הכלל. מצוות הפורים לא עמדו לעצמן אלא היו תוספת על מצוות התורה, ומשכך, קבלת מצוות הפורים ברצון הייתה קבלה מחודשת של מצוות התורה – והפעם, ברצון חופשי.

על דברים אלו יש להוסיף, כי לקראת סיומה של המגילה, מתוארת הדרך שבה התקבלה התקנה של ימי הפורים בעם ישראל. תחילה, נהגה חגיגה עממית–ספונטנית שלבשה אופי של משתאות וסעודות. בשנים שלאחר מכן ראו מנהיגי העם, מרדכי ואסתר, לקבוע את החג כתקנה רשמית, ותקנה זו התקבלה, כפי שאנו קוראים במגילה:

"וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם."
(אסתר ט, כג)

השניות שבפסוק זה – גלויה. קבלת היהודים את תקנת ימי הפורים, הייתה קבלה כפולה. הם קיבלו את המנהג העממי שבו החלו לנהוג קודם לכן, והם קיבלו גם את התקנה שמרדכי כתב אליהם. חגיגות הפורים היו איפוא מנהג עממי שגם לאחר קביעתו בחוק נותר בעל אופי עממי. העם היהודי לא וויתר על זכות הראשונים של חגיגת הפורים. זהו חג שלא נוצר 'מלמעלה למטה' אלא להיפך, 'מלמטה למעלה'.

אלפי יהודים מהארץ ומרחבי תבל מנצלים בכל שנה את חופשת ימי הפורים לביקור ליד שריד בית מקדשינו, ובעיקר ביום השני – יום שושן פורים – כאשר הירושלמיים חוגגים את חג הפורים ומגיעים לקיים את מצות פורים בכותל בהמוניהם ובתחפושותיהם…
סיפור חג הפורים מפורסם מאוד. לפני כ-2400 שנה ריחפה גזרת השמדה על העם היהודי, והיא בוטלה ברגע האחרון בעקבות 'צירוף מקרים' מפתיע. מאז ועד היום אנו זוכרים את הנס באמצעות יום שמחה מיוחד, שבו מקיימים ארבע מצוות: קריאת מגילת אסתר, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה ומשתה חגיגיים. השמחה ביום זה פורצת גבולות. בכל משפחה או ריכוז יהודי, עם שקיעת החמה וסיום 'תענית אסתר' מורגשת באוויר אווירה 'מחשמלת', שמזכירה לנו כי בכל זמן ומצב, גם אם כלפי חוץ נראה שהמצב קשה ומופקר – אין הדבר כך. תמיד זוכים אנו להשגחה מיוחדת וניסית, כזו השומרת את קיומנו הנצחי, קיומו של העם היהודי מדור לדור.
גם הכותל המערבי, ששרד בשלמותו מאז חורבן המקדש, מזכיר לנו את נצח קיומנו. נגד כל הסיכויים, למרות שיני הזמן האוכלות כל מבנה קדום, ועל אף ניסיונות של שונאי ישראל להחריבו ולטמנו תחת פסולת ועפר – נשאר הכותל המערבי עומד על מקומו בעוז ובגאון.
לכן כל כך מתאים ומשמח להיות בפורים בכותל. כמה מרגש לשמוע מפי מקריא המגילה בפורים בכותל את המילים: " וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט, כח).

שבמרכזו ארבע שחקנים ראשיים: המלך אחשוורוש, המן הרשע, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. אחשוורוש, שליט האימפריה הפרסית, הוא מלך נהנתן העסוק בעיקר במשתאות ובתענוגים. המן הוא פוליטיקאי, המנהיג בפועל של האימפריה. תכונתו הבולטת היא גאווה, עד כדי כך שכל הכבוד הגדול שהמלך והמלכה ושתי מעניקים לו איננו שווה בעיניו כאשר הוא רואה יהודי מסרב להשתחוות ולהכניע ראש בפניו.
מול שתי דמויות אלו ניצבים מרדכי ואסתר, מנהיגים דגולים שגלו מירושלים בגלות יכניה, וכל מחשבותיהם מופנות לטובת אחיהם היהודים. עיניהם נשואות לבניין עמם ומולדתם, הם מתפללים ופועלים לחזרת עם ישראל לירושלים. מהו הסוד של מרדכי ואסתר? מהו הנשק שבו השתמשו מול הנהנתנות חסרת המעצורים של אחשוורוש ומול גאוותו ושנאתו התהומית של המן?
המהפך בסיפור המגילה חל אחרי שאסתר המלכה אמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" (שם ד, טז). רק כשהעם התאחד – הגאולה התחילה. מאז והלאה התגלגלו העניינים לטובה עד שנתלו המן ועשרת בניו על העץ, גזרת ההשמדה בטלה, וכעבור זמן קצר בארץ ישראל חידש דריוש, בנה של אסתר, את מלאכת בנין בית המקדש שהופסקה על ידי אחשוורוש.
כל מי שנמצא בחג פורים בכותל יכול לטעום את הטעם הטוב של אחדות ישראל. שריד בית המקדש משמר בקרבו את קריאתה של אסתר המלכה: "לך כנוס את כל היהודים". הכותל מכנס ומאחד עדות שונות, סגנונות שונים, ואין סְפוֹר מנהגים ודרכים של תפילה והתייחדות – והכל מתוך כבוד הדדי, מתוך מציאת המכנה המשותף, המאחד ומחבר אל הזהות היהודית.
הזהות היהודית העמוקה, היא זו שנתנה לאסתר המלכה את הביטחון בצדקת הדרך. מכוחה הצליחה לגבור על אחשוורוש והמן. אסתר עמדה מול אויבי ישראל כשהיא מזדהה בגאווה עם גורל עמה. בבואה אל המלך היא הרגישה שליחה, כל העם היהודי עומד מאחריה. הזהות היהודית היא הסוד שמצליח לגבור על הרוע, על השחיתות ועל העוול, ולנצח אותם.