אך הפרשה איננה מכונה 'פרשת הר סיני' או 'פרשת עשרת הדיברות'. היא מכונה 'פרשת יתרו' על שם אדם שלא היה חלק אינטגרלי מעם ישראל, אדם שלא יצא ממצרים ולא קיבל את התורה. אדם זה היה חמיו של משה רבינו, ותוארו המלא היה "יתרו כוהן מדין". הוא היה כוהן לעבודה זרה שבא אל מחנה ישראל אשר במדבר, בעקבות השמועות שהגיעו לאוזניו על הניסים המופלאים שאירעו לעם ישראל ביציאה ממצרים.
אם כן, הפרשה מכונה 'יתרו' מפני שהיא פותחת בסיפור בואו של יתרו למחנה ישראל. מה עשה כאשר בא למחנה? הוא העניק עצה טובה למשה רבינו, ובעצם, לימד אותו סדרי שלטון נורמטיביים. כאשר ראה יתרו שמשה רבינו עוסק מבוקר ועד ליל בטיפול בבעיות הרבות שהתעוררו במחנה ישראל, הוא יעץ לו להקים מערכת היררכית ומבוזרת של מנהיגות, שבראשה יעמוד משה. למעשה, עצה די פשוטה, אך יתרו הוסיף שהמנהיגים הללו יידרשו להיות "אנשי חייל, יראי א-לוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות יח, כא). יתרו הבין היטב שמערכת שלטונית עלולה להיות נגועה בשחיתות, והוא המליץ על בחירת אנשים נעלים, אמיצים וישרים שיישאו במשא ההנהגה.
מתי בא יתרו למחנה ויעץ את עצתו? בכך נחלקו פרשנים מזה דורות רבים. מהם שהבינו כי הסיפור כתוב בסדר כרונולוגי, ואם סיפור בוא יתרו למחנה ישראל כתוב לפני תיאור 'מעמד הר סיני', הרי שהוא היה לפניו. לעומתם, פרשנים אחרים הוכיחו שיתרו בא למחנה לאחר 'מעמד הר סיני', למרות שסיפור בואו כתוב לפני תיאור המעמד. מדוע איפוא נכתבו הסיפורים בסדר זה?
נראה כי התורה מבקשת להעביר לקורא מסר יסודי: קבלת התורה מותנית בתיקון ההליכות האנושיות. התורה אינה באה לתוך חלל ריק. היא צריכה כלים של מידות טובות, התנהלות תקינה, יושר וצדק. רק על בסיס זה אפשר לקבל את התורה ולהתעלות בעבודת ה'.
חז"ל ניסחו עיקרון זה בפשטות: "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה פרשה ט). עבודת הא-ל הנעשית ללא אנושיות, הן באופן פרטי והן בהתנהלות ציבורית, אינה אלא 'חילול השם'. מכל אדם שמקבל את התורה מצופה שיחתור לעמוד בסטנדרטים שהציב לנו יתרו, להיות איש חייל, ירא א-לוקים, איש אמת ושונא בצע.
אין זה קל. זוהי עבודה של חיים שלמים שאין לה סוף. תמיד יכול אדם להתעלות ולהיות יותר טוב. אך עלינו מוטל לנוע ולהתקדם בדרך הנכונה, בדרך המובילה אל קבלת התורה. בדרך המובילה את האדם אל רוחניות מבוססת ומעוגנת באנושיות, במידות טובות, בחסד וסולידריות. רק כך צומחת תורה ראויה ונכונה.
