פרשת אמור – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת אמור יש 63 מצוות, והן מופיעות לפי סדר מסוים.
יוצאת מהכלל היא מצוות "פאה" שבאופן תמוה נכתבה באמצע פרשת ה"מועדים" –חגי ישראל במעגל השנה. "פאה" היא מעט מן השיבולים; הקצה האחרון של השדה שאותו אסור לקצור. הוא מיועד לעניים.
מן התורה מי שמשאיר לעניים אפילו שיבולת אחת מהיבול שבשדהו, כבר קיים את מצוות פאה. העיקר להשאיר משהו. אלא שחז"ל, בתורה שבעל פה, קבעו כמות מינימלית למצווה זו, כדי שלעניים תנתן מתנה משמעותית ביד.
מדוע נכתבה המצווה הזו דווקא בין חג השבועות לראש השנה? וכי לא מתאים יותר לצוות על מצווה זו בצד מצוות הצדקה?
כשנתבונן במצוות פאה, נשאל: אם העניין הוא צדקה לעניים, ההיגיון אומר להשאיר משהו יותר תועלתי. מה הטעם בהשארת שיבולת חיטה לעני? יתירה מזו, פאה היא הפעולה האחרונה אותה צריך החקלאי לעשות עם תוצרתו טרם הכנסתה לביתו. קודמת לה בהרבה, מצוות ביכורים – לקטוף את הפרי הראשון ולהעלות אותו לבית המקדש בירושלים, ולמרבה ההפתעה, גם ביכורים אין להם שיעור. מן התורה יכול החקלאי להביא כביכורים אפילו תאנה אחת בלבד.
ההסבר הוא כך: מצוות פאה וביכורים יש להם מכנה משותף. הביכורים היא הפותחת, והפאה היא המסיימת. ובשניהם הרעיון הוא שהחקלאי יקבע בליבו את התובנה: העולם הזה הוא לא שלי. הוא היה לפניי ויהיה גם אחריי. אני חלק ממערכת הבריאה המופלאה של הקדוש ברוך הוא, ומנסה לבצע את החלק שלי באמונה ובישרות, מתוך הכרה שאני בטל כולי לאלוקים שהכל שלו והכל מתרחש ברצונו ובכוחו. נכנסתי כאורח למערכת מושלמת שמנוהלת בידי אלוקים, וכדי לבטא זאת אני מגיש לאלוקים את הפרי הראשון ואת הפרי האחרון.
כשאדם נותן את הראשית ואת האחרית לאלוקים, ומתהלך בתווך באמונה והכנעה – זו צורת החיים הנכונה. חיי המעשה הופכים אז להיות טובים יותר ונכונים יותר.
לא רק החקלאי, אלא כל אדם שקם בבוקר, פוקח עיניים, הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי". הפעולה הראשונה שאדם עושה בבוקר היא תפילת שחרית. לפני זה הוא לא עושה כלום, זו מצוות ה'ביכורים' היומית. ומה היא מצוות 'פאה' היומית – קריאת שמע שעל המיטה. רגע לפני השינה, מתייחד האדם עם קונו, קורא קריאת שמע ועושה את חשבון נפשו עם אלוקים.
זו גם צורת האכילה של היהודי: מברך ברכה שלפניה, ברכה שלאחריה, ובתווך, אוכל מתוך שלווה ואמונה.
בפרשתנו, בעיצומה של פרשת חגי ישראל, בין ציווי התורה על "חג הקציר" הקיצי שמבטא סיום פרק, לבין ציווי התורה על ראש השנה, בתחילתה של שנה חדשה- היום שמבטא יותר מכול את ה"ראשית" שבו מתייחדים מבוקר עד ערב בבית הכנסת בתפילה ובתקיעת שופר, נותנת התורה מקום מרכזי לתפקיד המרכזי שמוטל על עובד האדמה, הקוצר ברינה את פרי עמלו: מצוות הפאה!- ההכרה שהכל של הקב"ה, וההצלחה היא מברכתו.
לכן, דווקא בין חג השבועות לראש השנה, באה מצוות הפאה שכל תכליתה הוא להזכיר: אני ה' אלוקיכם:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם…"
(ויקרא כ"ג, כ"ב)